» טקסט  » ספרים מקור  » ספרים חדשים במאי 2006       חזור

התל אביבים
מאת: רחל שיחור

ההוצאה: כרמל דודה מילי גילתה את כושר הארגון בתוכה. ובימים שבהם כבר ידעה ששמואל בעלה לא ישוב אליה עוד, ושום אופרה בעולם, גם לא "אורפיאוס ואורדיצ'ה", לא תעלה אותו מן השאול בשבילה, החלה להתבצר במידת האהבה שאינה תובעת דבר לעצמה, ורק מקבלת את מה שבהכרח מתלווה להיעדר התביעה שלה, ובכך לשרת את המוסיקה כדרך ששמש של מלון מהודר, אשר אורחיו מערימים על זרועותיו מעילים ומגבעות ללא חמלה, רואה עצמו משרת את הסדר הכללי שמפעיל את המלון הזה, ולמעשה את כל המלונות בעולם. [דברים אלה מתוך הספר, מתייחסים לתהליך ההפקה הממשי של האופרה "אורפיאוס ואורדיצ'ה" בידי תלמידי הגימנסיה העברית הרצלייה, 1951]

בדרכה הנטורליסטית, הבנויה מלאכת מחשבת, משרטטת רחל שיחור ביד עדינה את עולמם של התל אביבים בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת. תל אביב העולה מן הרומאן היא עיר מהגרים מתהווה המהדהדת אבדן וגעגוע, והיא פורשת בפני הקורא פסיפס של דמויות זרות-מוכרות, הנושאות ניחוחות מזרח אירופיים, ומביאות עימן מ"שם" סימנים ראשונים לאורבניות המקומית שעתידה לשרור כאן.

האביר הבריטי בעל חנויות הספרים, יעקב המשורר, מיכאל הציר, שקדי מבקר הספרות. דמויות אלה- כמו גם בתי הקפה, הרחובות, הגנים ובתי המסחר- מורכבות מאותם חומרים שניתן למצאם בכל עיר גדולה, בכל תקופה שהיא, והתלישות היא אך פן אחד שלהם. הרומאן התל אביבים מציע לקורא מסע פנימי עשיר ובה בעת מעוקר, אשר הזיכרון והבדיון משמשים בו בערבוביה.

רחל שיחור היא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. פרסמה ספרים רבים בנושא הפילוסופיה של הדת. זהו הרומאן השני פרי עטה. הרומאן הראשון, "הקיסרות הגדולה" ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2004.

התל אביבים מאת רחל שיחור בהוצאת כרמל, ערכה מיכל רוזנטל, שמות הפרקים, פרט לאחד, הם מובאות מתוך פאוסט של גתה, בתרגום יעקב כַּהַן.

מתוך הספר - הפתיחה

אך דומני שכוונתם לומר, שהטובים דומים וידידים זה לזה, והגרועים, כפי שגם אומרים עליהם, לעולם לא יהיו דומים אפילו לעצמם, אלא הפכפכים הם ואין לקבוע טיבם. והשונה ונבדל מעצמו, ודאי יתקשה להיות דומה או ידיד לאחר. וכי אין זה נראה גם לך?

אפלטון, ליסיס
מיוונית יוסף ג' ליבס

וכל אותו זמן הפה לא נסגר. לא נסגר ולא נפתח אלא נמצא. נוכחותו מורגשת, דודה מילי אמרה, קחו זאת לתשומת לב. מעט רוק נצבר שם. הפה הוא פצע, פצע שלא מדמם. בינתיים.

ולחתום את הפה, לסגור אותו. מעבר לשפתיים הדקות ולשיניים הזקורות, הארוכות בקרקעיתן, לסגור. זה אומר לא להיות... לא להיות... להיות אדם. קפוא, קשוח, מעט אוויר בפנים.

והיא פנתה אל חברתה מעל לשולחן הקפה. זו שותה וזו שותה. המבט גווע.

דודה מילי, היא לימדה פעם אריתמטיקה, כיתה של צוערים היתה לה, אבל חדלה. קודם לימדה לתפור. החזיקה מחט ישרה ביד ימין. קוף גדול למחט, בו ימצאו להם מנוחה שני האוהבים, ומקום צנוע גם לרהיטים. וביד השנייה חוט שחור. עכשיו תסתכלו עלי. יד אחת לא זזה, המחט ישרה לגמרי, אם היד לא יציבה לא יעזור כלום. היד צריכה להיות יציבה. זו יד של אדם, ורצוי אדם ללא מחלות, דודה מילי מוסיפה ואף אחד אינו צוחק. והיד השנייה אוחזת חוט שחור, ולאט לאט, משמאל לימין, חוט רפה - מה הוא כבר יכול לעשות - מתקרב אל חומת העיר. עיר בצורה. רק סדק קטן יש בה ודווקא אליו הוא חייב להיכנס. דרך הסדק ייכנס אל העיר כדרך הגיבורים ויכבוש אותה מבפנים. הֶקטור המופלא יגיש את הגביע השטוח אל שפתיו ומרחוק יישמע קול מנצחים, החוט.

יש שאלה: מותר להרטיב מעט כדי שיתקשה? אם נרטיב ברוק את הקצה של הקצה - יתקשה לרגע ואז... דודה מילי חושבת. הפה התאבן בינתיים. מעט רוק שהיה שם התייבש. עכשיו אין רוק. אין כאן עודפים. תבוא בפעם אחרת.

מִיה עוזבת את בית הקפה. היא מסתכלת בשעון. שם שתתה קפה, יצאה לשירותים, התייפתה. דיברה עם נועה. לא מעלה ולא מוריד. טוב מילא, נראה. כבר העורק פועם בדופן באופן שונה. למה כל זה, למה כל זה, לעזאזל, אהוב, אהובי.

היא חוצה את גרוזנברג ומכונית שחורה הודפת אותה קלות. - קיבלת מכה? נפלת? כן נפלה. אבל לא נחבלה. האיש שנהג ברכב יצא מתאו. עוד יש חמלה. תודה, לא קרה לי כלום, הוא אוחז בכתפה, אין צורך להגיע לבית חולים? - תודה. באמת לא. ומכאן כבר לא רחוק לבית הספר. הנה הרצון התעורר מתרדמה עמוקה. תרדמת.

הנה, בחדר ריק (חדר מורים) המורה יושב. מחברות חשבון קטנות פתוחות לפניו וחלונות מלבניים ארוכים מעבר לגבו, בצדם וילונות תלויים ברישול, מכווצים מלפנים כמו בחדר טבע של בתי ספר. המורה מצונן. לצדו ממחטה גדולה מקופלת. צריך לנגב את האף. המורה. הנאהבים אינם יודעים שהם נאהבים. זה לא סביר, המורה מצונן כלֿכך ובחוץ יום שמש. החיים מתכווצים בסוף. דלת נפתחת ונסגרת. הנה נזרקה אבן כבדה אחת למים והכול השתנה, לפחות כאן, בעולם שבין קני הסוף והחרדונים, חלו כמה שינויים. מִיה מפשילה את שערה לאחור: הבאתי כמה תרגילים. עוד יש זמן. עוד יש זמן. מחברת החשבון חצויה. לכן היא קטנה. יש לה עטיפה ורודה.

המורה מסובב את שעון היד שלו חצי סיבוב פנימה. פני השעון מוטים אל פניו של המורה מתוך פְּנים אמת היד שלו. כמה זמן עוד נשאר? כמה זמן? רק המורה יודע. כך הוא חושב. חינגא בר סגור בבקרים. התוכנית האמנותית מתחילה בשתיםֿעשרה בלילה אבל מיה היתה שם פעם, זה לא רחוק מבית הספר. גם משעמם. עד שהתוכנית תתחיל מחכים ושותים משקה אחד בכוס רחבה ולא משלמים כי המחיר כלול. ואחר כך מתחילה התוכנית. גם כן משעמם. השלט, כמו באותיות יפניות, אות מתחת לאות, במאונך. בבוקר הוא שקט - והבוקר מתחיל באחת עשרה בערך - ובערב נפתחת קופה קטנה מאוד, בעצם אשנב, והשלט מקבל זרמים חשמליים ונורות צהובות מהבהבות סביבו. כל אחת בתורה. מהבהבת לרגע.

עמדה חמתו של תמוז באמצע שמים, משפיעה שפע של אורות ונגוהות על שדמות אוקראינה וגַנֶיה

בקפולסקי אלנבי מתקיימת פגישה בין גבר לאשה. אולי זימנו זה את זה בטלפון איכשהו. מיה יושבת ומנסה להיזכר בכל מלה שהמורה אמר, ובדרך הפשוטה ביותר לפתור שאלה בחשבון שכבר לא תשכח אותה עד שגם היא תישכח. ומצד ימין יושב חייל ליד אשה בוגרת. האשה הזאת, מן הדין שתדע כל דבר. לפעמים היא שואלת ישירות - הנה כאן הקורס היה סגור וצריך למצוא דרך אחרת כדי לעקוף - איך לא אמרת שהיתה לך עצירות? איך אתה הולך לרופא שיניים, אפילו באלנבי, זה לא חשוב, ואתה לא מספר שיש לך עצירות? ואתה מתפלא אחר כך שהיה שטף דם כזה? החייל מושך בעפעפיו והאשה - אולי היא מתרגמת ספר בשעות הפנאי שלה - מוציאה מהתיק כמה דפים ריקים. הנה כאן שתי תוכניות אלטרנטיביות, היא רושמת ומזמינה עוגת סברינה לבנהֿאדומה. פעם אחרונה.

אבל העוגה לא טעימה כמו שהיתה לפני שנים. עוגה לא טובה. אפילו לא לפני עשר שנים אפילו חמש. אולי פחות טובה. והאשה מן הפגישה אומרת: לא. אף פעם לא הייתי לגמרי לבד. אתה יודע איך זה. לגמרי לבד לא. היא אשה צהובה, והגבר, אולי הוא תוהה אם להיכנס לזה. הוא אומר: לא. התכוונתי לשאול אם היו לך קשרים מחייבים, והוא מדגיש את המלה מחייבים. קשרים שנמשכו הרבה זמן. כן, האשה אומרת, הקשר הכי ארוך היה שנתיים וגרנו בדירה אחת. האשה עבה מעט. היא לובשת חצאית בצבע תכלת וחולצה צהובה. על החולצה יש פרחים בהדפס רחב. מיה מזמינה קפה. היא מנסה לחשוב על המורה. אחר כך תראה את האשה הצהובה ברחוב. ליד רמב"ם האשה תנסה לבחור לעצמה מצת לגז בין רבים שהרוכל פורש על המדרכה. רוכל שזו מרכולתו היחידה. קחי את זה, זה צבע יפה, הוא מצביע על מצת כחול. הגבר בכל זאת מחליט לנסות - ואם אבוא פעמיים בשבוע, בכל יום שני וחמישי, זה בסדר?

מיה קיבלה עבודה בארכיון של ICA. היא מתייקת מכתבים של דואר יוצא, ומכתבים של דואר נכנס היא צריכה לשמור במעטפות גדולות. מכתבים אלו, יגיע זמנם לתיוק במועד מאוחר יותר. לפעמים הם הולכים לאיבוד או מִתבלים עד שיגיעו לידיה של מיה, אחרונת הפקידות בסניף התל אביבי של חברה בינלאומית לכימיקלים, ובדרך כלל הם נושאים עליהם הערות, דברי השררה לנמוכים ממנה: עמוס, תבדוק מה קורה שם, או: עמוס, תראה אם אפשר לברר. בדוק בלוח הרכבות. הרכבת של 10:30 חייבת להישאר הרכבת של 10:30 בכל מקרה. ולפעמים רק: לטיפולך. עמוס זה, ידיו מלאות עבודה, מיה מהרהרת במעין חיוך. אבל לפעמים הכתוב אומר דווקא: גיורא לטיפולך. ופעם כתב אחד המנהלים: לא לשכוח לשלוח פרחים למוכ"ז. כל המכתבים מגיעים לבסוף לתיוק לאחר שאיזו מחשבה הושקעה בהם, לאחר שאיזו החלטה נעשתה ביחס אליהם. החלטה והוראה בצדה ואחר כך כלום. ישכבו להם אלה בדממה בקבר העמוק בצד בני דמותם החרבים.

דבורניק מנהלת את הארכיון של ICA. היא ממונה על שישה פקידים זוטרים, בכללם מיה והטלפונאית של החברה. דבורניק אינה נוטה להסביר פנים לעובדים, בעיקר לא למיה, שמשהו בדמותה, אולי מעין היסוס קל, מפריע לעיניה העייפות, והיא אחותה של דודה מילי. אולי דודה מילי דיברה בעד מיה עם דבורניק אחותה, הדבר אינו ברור. על כל פנים, מיה היא פקידת תיוק מכתבים בארכיון של חברת הכימיקלים, ופעם בשבוע ולפעמים פעמיים בשבוע היא מחליפה את הטלפונאית, כאשר זו נוסעת לבקר את חברה הכלוא בגליל. חוק הוא שכל פקידת תיוק תחליף את הטלפונאית בשעת הצורך, אבל מיה אינה נהנית גם בעבודה האחרת, מפני שהיא שבה ושוגה בהתאמת הפלגים לנקבים של המרכזת. היא לא מדווחת על אובדן שיחות.

לדבורניק אין בעל. מזה שנים שלדבורניק אין בעל. הבעל היה רופא. רופא לאנשים ודווקא על חייו לא שמר. דבורניק חושבת שיכול היה להוסיף לחיות לו שמר על חייו. היא מעשנת. - העישון יהרוג אותך. והוא באמת הרג אותה בסוף ואחותה מילי לקחה אותה לבית שלה בנחמני כשכבר היתה לה רק ריאה אחת וחֵמי בכתה בכל פעם שנזכרה בכל זה, ובדרך כלל זה היה בשבתות כי אז יש לבני אדם יותר זמן לחשוב לא רק על עצמם. אבל זה כמעט לא עזר. כל האהדות לא עזרו וגם לא האהבות. אומרים שאהבה היא מצב עמוק יותר מאהדה אבל דבורניק סבלה עם הריאה האחת שלה השורקת והבת מיכאלה גידלה באותו זמן את התינוקות שלה בראשֿפינה, ואז דודה מילי התגייסה והם טיפסו כולם לקומה הרביעית - כי דודה מילי גרה תמיד בקומות גבוהות - ועברו על פני הדירה של ד"ר שיינרקרייז שהיה אז פיסיקאי שהתחיל לעשות מסאז'ים לאנשים ולקחת מהם המון כסף וכשהחולה היסס אמר לו: תמכור את הדירה שלך ותבוא אלי. עוד יש לך דירה? כן? אחר כך תודה לי כל חייך.

אבל לא לכל אחד היתה דירה. למי שלא היתה דירה או שנבהל וסירב למכור ובשום אופן את הדירה שלו, הורה למהול מי ברז, אבל חשוב שיהיו רק מי ברז ולא מים מזוקקים למשל - מים מזוקקים מקלקלים הכול - בעשר כפיות של אבקת סודה לשתייה, ואת כל העיסה הזאת מספיגים בצמר גפן יבש ומלפפים סביב הרגל הפגועה ואז עוטפים הכול בעוד חבילה של צמר גפן יבש וחובשים בתחבושת אלסטית ארוכה סביב הרגל הכואבת ואת כל זה עושים בערב לפני השינה ואחר כך הולכים לישון. וכל הטיפול עולה כמחיר חבילת צמר גפן יבשה שלא תסכון לשימוש חוזר ותחבושת אלסטית שאפשר לעשות בה שימוש אינסופי כמעט וכמה קופסאות קטנות של סודה לשתייה שהן תמיד לא יקרות, וכל זה בתוספת למחיר שגבה הרופא ועדיין אנחנו עומדים על סך של מחצית שכרו החודשי של שכיר בממוצע, אבל הצלחה לא היתה מובטחת.

ודבורניק הובלה באלונקה מאולתרת על פני הקליניקה הסגורה של ד"ר שיינרקרייז, שעכשיו לא העיפה בה מבט אבל זכרה איך התגאה בפניה שאחד החולים הגיע אליו במיוחד מפולניה והוא היה דווקא פיסיקאי במקצועו וחלק מהזמן התגורר אצלו בדירה שלא היתה מרווחת ואחר כך עבר לגור במלון ברציף הרברט סמואל ליד הים והיה בא לטיפולים פעמיים בשבוע עד שלמד ללכת מחדש.

אבל דבורניק ידעה שלא ד"ר שיינרקרייז, ולא שום אדם אחר, לא ילמד אותה לנשום מחדש וזה היה בדיוק הדבר שרצתה יותר מכול ואליו צעקה בשנתה הרופפת והקטועה כשקראה רופא! רופא! ואחותה דודה מילי נבהלת אליה ומוחה את הזיעה מעל הפנים החיוורות ומיטיבה את הכר ומלטפת. אבל נשימה לא יכלה לתת לה. והיו רגעים שביקשה מאלוהים שבקיומו לא האמינה, אנא אנא אנא, תן לה ריאה חדשה אדונָי, קח את שלי המשומשות ותן לה. תן לה.

בימים שבהם עבדה מיה בארכיון של ICA עדיין עישנה דבורניק שתי חפיסות סיגריות ליום ורוחה לא היתה טובה עליה. בעיניים קשות הסתכלה בעבודתה של מיה וכל מה שעשתה עורר בה התנגדות וחוסר שקט. אחר כך התחילה להשתעל, מפני שלא על כל מעשה רע אפשר להשמיע הערה מפורשת והרי אי אפשר לבקר כל הזמן. אבל לידידיה אמרה שמיה גורמת לה נזק בריאותי ולכן מקרבת את קצה. בעיקר סבלה מול התנועות השלוות והאטיות של מיה ואפילו מול הסקרנות החולנית שלה, כפי שתיארה אותה, שהופנתה כלפי הבולים של הדואר הנכנס, אבל לא אמרה דבר. תחת זאת הציעה שמיה תיקח אחריות על הדבקת הבולים של דברי הדואר היוצא - הארכיון היה החוליה האחרונה שקישרה בין הסניף התל אביבי של חברת ICA לעולם - אבל גם אז נראה שהיא משתהה זמן ממושך מדי בקריאת הכתובות, שנרשמו לרוב בצרפתית ולפעמים באנגלית ובגרמנית, וזה בהחלט אינו מעניינה של פקידת שירות.

דבורניק החליטה לשתף את אחותה מילי בשאלה מה לעשות במיה, אבל ידעה שפיטורים אינם באים בחשבון. דודה מילי לא תתרצה, ודבורניק, בכעס כבוש, פנתה שוב לבדוק אם כל הבולים מודבקים כראוי והיא ניסתה לקלף כמה מהם בעדינות, וכשעלה הדבר בידה צעקה: את רואה?! אמרתי לך! את לא טובה לשום דבר! הבול הזה ייפול בדרך, והבול הזה, אני רואה אותו נושר עוד בארץ - והיא הצביעה על בול ורוד שנשלח ליפן דווקא ואוניות קיטור מצוירות עליו וחבטה בכוח בבולים ובמכתבים לאחר שהרטיבה אותם פעם נוספת ברוק שלה.

You are always on my mind

עוד לא דיברו ביניהם. רק על השאלות והתשובות בחשבון דיברו. אבל ידברו. אם יבוא הרגע הנכון. מיה זכרה תמונה מתוך ספר שירי הילדים שלה - עץ מושיט את ידיו הארוכות לרוח וכל עליו נטרפים. נטרפים זו המלה הנכונה. ואולי נבלעים ברוח. ואת הנעשה אין להשיב.

איך מלב אנוש זה כל תקווה לא תחמוק
בטור ארוך שיצרו בני אדם נעים, ארוך וצר גם בגלל מגבלות הדרך המתנהלת ליד גדר גבוהה מוקפת צמחייה מדובללת, בשביל לזכרון מאיר, גם מיה בין ההולכים. טור ארוך של הולכים ומיה בין כל השאר, במעין תחושה של קִרבה שלא מתוך צער היא עולה אלא מתוך חמלה, אולי על בני אדם בכלל וגם על עצמה, שהרי לא הכירה את הנפטר וכתלמידה היא משננת את שמו: החזון איש, החזון איש, שם מוזר ונעים לביטוי בדרך שהשמים סוככים בה על שורת הנערות וההליכה הממושכת מתחילה לעייף, בעוד בית העלמין ללא עצים כלל או פרחים, כדרך שהמוות מצטייר ליהודים, את זה מיה כבר מבינה. מצבות גבוהות, אצבעות מזדקרות, גדול בתורה. רק מצבות ושמים אפורים איזה יופי מוזר כאן. והמצבות עד קו האופק וכבר השמש נוטה אל צדה, וכשגופו של המת מורד בחבל ונשמתו עוד שוהה מעט בסביבה, מתקשה לעזוב בגלל הלם הייסורים שעדיין לא רפה לפני שהלא ייאמן הגיע, ומיה מתפללת שעכשיו ייטה אליה, עכשיו יטה את לב המורה אליה לאהבה אותה.

בערבולת הזמן כל אושר יצלָל
מתרוקן אולם בית האופרה הישן. לאט גוועים הקולות ומחיאות הכפיים ועוברים לזיכרונות עמומים. לא לעולם יישארו שם. ואין עוד דרמה במקום הזה. ואם אשאר אני כאן, אשאר אחרי שכולם לא יהיו עוד במקום הזה, מי יחכה לי?

דודה מילי באה לתל אביב מפריס. שם נישאה ושם ילדה את בתה היחידה. מאז ראתה את עצמה צרפתייה ואת האופרה של גונו, "אורפיאוס ואורידיצ'ה", אימצה אל חייה כאילו בה מצויה התמצית של כל הדברים החשובים שחוותה, ובראש ובראשונה הגרעין הטרגי של הדברים האלה, שהרי אורפיאוס ואורידיצ'ה ודאי לא יתאחדו בסוף כדרך האוהבים. הכתוב אינו מורה על כך במפורש, ועל כל פנים, הכתוב ניתן לפירוש בדרכים שונות, כך אמרה לחברתה חֵמי שהגיעה בעקבותיה מוורשה לפריס. החיים חזקים יותר, אמרה, ובחיים נפרדות הנפשות זו מזו לא פעם אחת אלא פעמים רבות. ולפעמים, אמרה, הפרידה היא אשר שלטת בהם לכל אורכם. דודה מילי היתה אשה חזקה. לפחות כך תיארו אותה הבריות, ולכן כך גם ראתה את עצמה וחשבה על זה בעיקר בשעות הערב כשהיתה משכיבה את הקטנה לישון ובעלה אינו לצדה.

דודה מילי הרגישה, ממש כפי שצפתה בוורשה כאשר תכננה את המסע ולא חדלה לנוע במעגלים של איך זה יסתדר, והלימודים והמגורים והעבודה, שהנה פריס מקבלת אותה ואפילו מאמצת אותה בדרך כלשהי. זו היתה פריס שלה והיא אמרה לעצמה או הו הו, נעשיתי רומנטית. וכשהגיעה חמי לפריס בעקבותיה, צחקו על כך שתיהן והרגישו שהנה עולה ביניהן קִרבה חדשה, כי בתיכון הפולני שלהן לא למדו באותה כיתה - מילי למדה עם אחותה הגדולה של חמי - ולא התקרבו זו לזו.

פריס ודאי שלא היתה ורשה, אבל גם לא היתה ירושלים או תל אביב, ערי ארץ האבות שדודה מילי ביקרה בהן ואמרה שעולה מהן האכזריות הטיפוסית כל כך למלים כמו ישות ציונית, האויב הערבי, אויב צמאֿדם חמוש מכף רגל ועד ראש, מלים שבלעדיהן לא תתואר כלל ארץ האבות, ובעקבותיהן מלים שיוצאות לנחם, כמו גאולת הקרקע, גאולה שלמה, הארץ המובטחת וגם ושבו בנים לגבולם והקרן הקיימת לישראל.

אבל בפריס לא היתה כניסה לכל המלים האלה. דודה מילי נרשמה ללימודים בבית הספר לספרנות של הסורבון. את החודש שנותר עד ראשית השנה החליטה להקדיש להסתכלות מקרוב בכל ציורי האימפרסיוניסטים האצורים במוזיאון הציירים האימפרסיוניסטים בפריס, וכך התחילה לשוטט מדי יום - דמות רזה וגבוהה שהופיעה שוב ושוב בחדרים הגדולים של המוזיאון. מדי פעם נעצרה ליד אחת התמונות, התקרבה והיתה רושמת דבר מה בפנקס שלה. היא אמרה לעצמה שהנה כך היא לומדת להכיר את הציורים האהובים עליה באופן מושלם, אבל בלי שהשגיחה בזאת פתחה בכך בלימודי הספרנות שלה. לבסוף היה ברשותה קטלוג שלם שכלל את שמות התמונות במוזיאון, שמות הציירים, ובצדם של אלו כמה פרטים מזהים. מילי הרשתה לעצמה רק לעתים נדירות להוסיף עוד דבר מה, איזה רושם אישי למשל, על ההערות הללו. ליד "ארוחת צהריים על הדשא" כתבה: שום דבר אינו מוזר, וליד "לא עוד" - מותר להתחרט.

זו לא היתה עבודה ספרותית אבל היה משהו בכל הביקורים האלה במוזיאון שקירב את דודה מילי אל תחום הספרות. היא חזרה לקרוא וקנתה לעצמה בחנות ספרים מהודרת ספר שאהבה בילדותה: "אבא גוריו" מאת אונורה דה בלזק. אחר כך, כשנשתקעה בלימודי הספרנות ולמדה מפי מורים ידועי שם שהרצו את דבריהם מול מאות תלמידים, שוב התרחקה מהספרים כפי שהכירה אותם בילדותה, כלומר, כמושא לקריאה.

את ארוחות הצהריים אכלה במסעדה צמחונית שהיתה ידועה במחיריה הזולים. מרקים אכלה תמיד. היא האמינה במרק. על הבשר החליטה בינתיים לוותר. במסעדה הצמחונית הכירה את שמואל, אורח קבוע שהשגיח בדמותה הגמלונית מעט, אפופת התרבות, כפי שאמר מאוחר יותר, והבין שרק לצדה ויחד אתה ימצא מנוחה לנפשו.

הם נעשו זוג. שמואל הוא קצת בעייתי, כך אמרה חֵמי כי לא רצתה לפגוע בידידתה הקרובה והיחידה בפריס. פעם יצאו לבית קפה ברחוב סן ז'רמן והוא כמעט לא הוציא מלה. אחר כך עסק בספירת הכיסאות והשולחנות בחדר ואת התוצאות חילק זו בזו. התוצאה הסופית היתה 3.5, ובכיוון ההפוך: 0.3. ואף על פי כן קיבלה מילי החלטה. למרות שלא אחת אלא פעמים רבות השתעממה בחברתו - והוא כבר היה חוקר צעיר בעל מוניטין בזמן שהכירה אותו, וספרו היחיד, "קדמוניות התלמוד", הומלץ כספר קריאת רשות בפני סטודנטים על ידי מרצים מלומדים בכמה אוניברסיאות - מילי הרגישה שמצויה כאן, ואפילו במגע יד, נפש מיוסרת שאת דרכיה לא תדע לעולם, וגם אם תדע - לא תכיר ולא תבין. שמואל איש קשה, אמרה לחברתה חמי וחשבה על כמה מהתקפי הכעס שלו שלוו בצעקות רמות ודודה מילי לא היתה מורגלת בכל זה.

אבל שמואל היה מתלקח בקלות, ומצד שני מתקשה להתפייס ונחוץ היה להשקיע מאמצים בפיוסו. זה היה תפקידה של מילי. פעם נהגה לכתוב לו פתקים נחמדים ולהשחילם מתחת לדלת לאחר שנעל את עצמו בחדר והעמיד פני קורא בספר. תחילה עשו הפתקים את שלהם, כי כמה דקות לאחר שנשלחו נשמע קרקוש המפתח בחור המנעול ושמואל הופיע בפתח החדר מפויס ונכון לחיבוק גדול. אחר כך גם אלו חדלו להשפיע או שהשפעתם פחתה, וההסתגרות של שמואל נמשכה שעות ארוכות, עד שלפתע, כפי שהחלה, כך נסתיימה כאילו בלא כלום.

אבל מילי סבלה. ויחד עם זאת אמרה לעצמה: אם אהרהר בדבר הרבה יעלה טור הנגד באורכו על טור הבעד, יעלה עשרות מונים. ואז לא אקשור עוד את חיי בחיי האיש הזה ובכך לא אוכל לעמוד. היא החליטה אפוא לא לקבל החלטה נחפזת. ואני אפילו לא אוהבת אותו, אמרה לעצמה ואחר כך אמרה לחמי - אני אפילו לא אוהבת אותו.

הם התחתנו בבית ועד הקהילה היהודית בפריס. באו כמה חברים מהאוניברסיטה, סטודנטים ומלומדים צעירים, כמה שכנים, חברים מהחוג לתלמוד. שמואל נשק לכלה ודודה מילי הניחה על ראשה מפית של תחרה לבנה מפני שאמרה שאין טעם לעלוב בדרישות הדתיות. אבל כובע לא רצתה לחבוש. אחר כך נולדה נאדין.

דודה מילי ידעה שלא קל יהיה לגדל את הילדה בארץ זרה ללא עזרת הורים ובני משפחה, ללא ידיעה שלמה של שפת המקום, אבל שמואל היה זה שהסתגר אחרי הלידה והשאיר את מילי לגורלה. וכך, אף כי שמואל לא הרה ולא נשא בתוכו את נאדין במשך חודשים רבים אלא רק הניח את זרעו ברחמה של רעייתו וכל שינוי הורמונלי אחר לא חל בו בשל כך - הוא זה אשר קיבל על עצמו את סבלות הדיכאון והדכדוך לאחר לידה והשתיקות שלו נעשו עוינות יותר והוסיפו להתארך.

ואף על פי כן גדלה הילדה והתפתחה. אפשר לומר, התפתחה יפה והיתה תינוקת נבונה וחמודה. מי שרצה להקפיד אמר שבגדיה של הילדה מזוהמים ופיה רטוב תמיד ושמלותיה הקטנות מוכתמות בשרידי ארוחות וחטיפים שונים שבין הארוחות, אבל אחדים אמרו: הרי אמה מגדלת אותה למעשה לגמרי בכוחות עצמה. ומילי אמנם גררה אִתה את נאדין לכל מקום שהלכה אליו וכך ספגה הקטנה את עיקרי תורת הספרנות מפי גדולי הספרנים של אותו דור, בעיקר כאשר התעייפה למלא דפים בציורי אוניות ובתים. אבל נמצאו אחדים שאמרו שמילי שטראוס מזניחה את בתה הקטנה.

נראה שחיי הנישואים של דודה מילי הגיעו לקצם עוד לפני שנסתיימו כדרך הטבע.

בשעת צהריים נהגה לחמם קופסת תירס ולהתחלק בארוחה עם נאדין. הן היו מקנחות בפודינג שוקולד או וניל ושמלתה של נאדין ספגה עוד כמה כתמים. נאדין היתה ילדה שמחה אבל לבה של מילי לא היה שמח. הוא היה ללב מבשר רעות וללב מעלה חולשה עד לסחרחורת, ודודה מילי חשה שלא תחיה הרבה זמן. שמואל נראה עכשיו בבית רק לפרקים ומילי לא שאלה אותו איפה היית ולמה אתה מזניח את חובותיך כלפַּי וכלפי המשפחה. שאלות כאלה היו פוגעות בגאוותה ובהבנתה את נפש האדם, מפני שעוד בהיותה צעירה מאוד הבינה שלכל אדם הזכות להתנועע כרצונו בלי למסור על כך דין וחשבון לאיש ובלי לדווח על תנועותיו לזולתו. פגיעה בעניין זה נראתה לה כפגיעה בחופש האדם שהוא היקר מכול. וכך הלכו ותכפו היעדרויותיו של שמואל מהבית והוא לא נשאל עליהן עלֿידי אשתו עד שנעלם לגמרי. ורק כשהחלה לדאוג באמת, טלפנה לראש המחלקה לתלמוד, וכך נודע לה ששמואל נסע למצרים בכספי מלגת מחקר מיוחדת שהאוניברסיטה העמידה לרשותו, כדי להשלים כמה פרטים במחקרו על קדמוניות התלמוד היהודי.

מילי נרגעה מול הידיעה ששמואל לפחות נמצא במקום כלשהו ולא נעלם מארץ החיים, ושאם נסע למקום מסוים, ויהיה אפילו אזור גיזה במצרים, הוא עתיד גם לחזור ממנו. אבל בכך טעתה. שמואל נסע ולא חזר. ידידיו מהחוג לתלמוד, שחרדו לגורלו מפני שניחשו דבר רע, לא הצליחו לעלות על עקבותיו. מצרים בלעה אותו, והיו שאמרו שהיתה זו אפריקה שבלעה אותו. על כל פנים, שמואל נעלם לגמרי. בסופו של דבר השיגה דודה מילי מסמך מוועד הקהילה המקומי ובו נאמר שבעלה, שמואל שטראוס ז"ל, שלח יד בנפשו וגופתו נמצאה דווקא בחדר של מלון קטן בקזבלנקה. ולפיכך, מילי שטראוס מוכרת כאלמנה ובתה היחידה, נאדין שטראוס, מוכרת כיתומה מן האב שמואל שטראוס ז"ל. כל זה נכתב במסמך שנמסר למילי בשלושה עותקים ללא טקס. אז החליטו ידידיו של שמואל מהחוג לתלמוד לקיים ערב זיכרון לעילוי נשמתו של שמואל.

דודה מילי לבשה שמלה שצבעה שחור ולכבוד דרישות המקום חבשה לראשונה בחייה כובע של נשים. ואילו נאדין לבשה שמלה לבנה נקייה מכתמים. הושמעו נאומים לזכרו של שמואל שבהם תואר כגדול חוקרי התלמוד, לא רק במכון הפריסאי אלא בעולם המחקר היהודי כולו, ומותו בטרם עת, מותו הטרגי, אפשר לומר, הוא אבדה שאין לה תקנה, ובראש ובראשונה אבדה למחקר התלמוד, והמרצים הסתכלו במילי בעיניים קשות כאשר השמיעו משפט זה. אבל מילי, שלא הבינה דבר בנושאי המחקר ששמואל עסק בהם, ולמען האמת גם לא התעניינה בטיבם ואפילו תמהה לפעמים על מידת העניין שאדם אינטליגנטי כבעלה עשוי להשקיע בשאלות כמו מספר היהודים בפרוורי אלכסנדריה במאה השלישית לספירה וכיוצא באלה נושאים, תמהה עכשיו אם היטיבה להכיר את בעלה, ונדמה לה שבעצם כמעט לא הכירה אותו, ושמיום ליום, מאז נעלם מחייה, היא מכירה אותו פחות. אבל את שמו היא תישא עד מותה. את זאת כבר הבינה אז. היא לא ידעה למה, שהרי לא לקחה על עצמה את אשמת מותו, וגם לא הרגישה כל תחושה של אשמה, לא אז ולא בימים הבאים, למרות מבטי המרצים. ללא טעם מחוור, היא לא תתחתן פעם נוספת.

דודה מילי שטראוס. אשה אהובה ודחויה. יפה וגמלונית. אמא נהדרת לבתה האחת ואמא איומה לנאדין. דודה מילי, אני אהבתי אותה מפני שהיא אהבה אנשים. היא הכירה לי את דבורניק אחותה שתליתי בה ציפיות מסוימות מפני שהיתה אחותה של דודה מילי, אבל היא לא היתה דודה מילי. היא היתה דבורניק והרכיבה משקפיים גדולים על פניה והיו לה עיניים קשות מאחוריהם, חשדניות, ושיער קשה ומקורזל אסוף במסרק ומעט שיער לבן ועור מחוטט ואני עבדתי תחת השגחתה והדבקתי בולים וכל בול עבר ביקורת ולפעמים לא עמד במבחן. ואני, לא היה לי טוב שם. אבל היתה תקווה, היתה תקווה גדולה ומופלאה בחיים. ולמקומות אחרים לא נכנסתי.

מראה אש לה או מים או רעל או דם
חֵמי נסעה לפריס בעקבות חברתה. מילי הגיעה לעיר ראשונה, בראשית הקיץ, עם חלוף חודשי האביב הקרירים כשהעיר נעשית מסבירת פנים יותר לזרים אבל עייפה יותר לעצמה, ומיד פתחה בבירור סדרי ההרשמה למחלקה ללימודי הספרנות של הסורבון. כל מה שהעלתה בשביל עצמה העלתה גם בשביל חמי חברתה. הן אמנם לא נדברו שכך תעשה אבל מילי ידעה שחמי עתידה להגיע בסוף. ידעה בלבה ובאופן לא ברור לגמרי. וכך, על כל טופס שלקחה בשביל עצמה ביקשה לקבל טופס נוסף בשביל חברתה חמי הנמצאת עדיין בנכר ועתידה להגיע בקרוב ולהשלים את ההרשמה. כל אינפורמציה חשובה רושמת מילי בפנקס מיוחד שכריכתו חומה, ומפעם לפעם שולחת לחמי מברקים כי חשוב היה להזדרז בהעברת הידיעות. אבל חמי היתה בת להורים יהודים אדוקים בדתם, בעוד שאמה של דודה מילי היתה אשה חילונית כמעט לחלוטין שרכשה השכלה בסמינר ובקונסרבטוריום ונראתה כמו גברת זקנה מפטרבורג. ואגב, אשה זו, שנשאה את השם מרניצקי, היתה בעלת רכוש מסוים שירשה ממשפחתה. לאחר מות בעלה שינתה את צורת לבושה באופן קיצוני, לבשה שמלות לבנות ולא יצאה את הבית ללא כובע בעל שוליים רחבים וכפפות בצבע תואם. אשה זו היגרה לבסוף לפלשתינה באיזה הבזק פתאומי של מודעות, שאמנם, כפי שנסתבר מאוחר יותר, הציל את חייה ואת חיי בנותיה הצעירות, אבל יחד עם זאת נתפס עלֿידי כל השאר כמעשה של טירוף גמור ובכך החדיר מורך בלבה שלא פג גם כאשר יכלה לומר: ואני הייתי היחידה שראיתי את הנולד!

גברת מרניצקי הגיעה אפוא לארץ ישראל עוד בימים שבהם לא הותקנו בארץ מזגנים. תחילה התקינו אותם רק בבתי קולנוע, עובדה שגרמה לגידול במספר המבקרים אשר צפו בסרטי הוליווד החדשים, אחר כך בחנויות הכלבו הגדולות, ולבסוף במשרדים, ברשתות המזון ובבתים, פרט לבתים של העניים שהיה עליהם לוותר מדי שנה על התקנת מזגן, מפני שתמיד נמצאו עניינים דחופים בהרבה ואפילו דחופים לאין שיעור שדחו את קנייתו והתקנתו. בעוד שהאקלים בארץ נעשה חם והביל יותר משנה לשנה.

וכך התיישבה אֶמָה מֶרְניצקי בתל אביב. כבר אז לא היתה צעירה. היא נשאה אתה לכל מקום שמשייה לבנה ולבשה אותן שמלות לבנות ארוכות, מכווצות בשוליהן, והיתה אשה רזה במיוחד, בעיקר באזור הצוואר. את ראשה הקיפו שתי צמות דקות שצבען לבן, לפי אופנה מסוימת שאימצה לעצמה מתוך הסתכלות קרובה בנשות פטרבורג כל אימת שהגיעה אליה בחייה הקודמים. והיתה זו עיר שאהבה באמת ואפילו סגדה לה במקצת, והיא אכן היתה עיר הבירה של יהודי לודז' האמידים. ועם זאת גם מאמה מרניצקי לא נחסכה זיעתם של המקומיים, תושבי תל אביב ואגן המזרח התיכון כולו. כפות ידיה היו תמיד רטובות כפי שהיו השמשייה, התיק הקטן והכפפות, וכל אלה גרמו לכך שאת אמה מרניצקי אפף תמיד ריח קל של זיעה ישנה. זיעה לבנה.

אבל חמי חייבת היתה לעזוב משפחה גדולה שהתגוררה בלודז' וניהלה אורח חיים יהודי מחמיר. משום כך היה מעשה העזיבה שלה קשה ומסובך בהרבה מזה של דודה מילי חברתה. חמי היתה בחורה בת עשרים ושש, בעלת תארים מתקדמים מאוניברסיטת ורשה שעם תלמידיה נמנתה למרות ההגבלות הנוקשות שהופנו אל מועמדים ממוצא יהודי, ועלה בידה לסיים אותה בהצטיינות. אבל חמי לימדה רק זמן קצר בתיכון מקומי בלודז' עד שהבינה שלמרות השכלתה בתחום ההיסטוריה של עמי אירופה לא יעלה בידה להיות מורה. מול כיתות של מתבגרים, שכינו אותה העלמה חמיאל והשליכו לעומתה פירות וחלקי גירים, נפגעה אהבתה הטבעית לבני אדם ועל כך התייסרה במשך שנה שנתמשכה עד שהגיע המכתב הראשון של מילי ובו ראשיתה של ההצעה, בואי לפריס.

מתוך תחושה של הזדהות - חמי היתה הבת האהובה על אמה - עלה בידי האם להשפיע על האב, שברגיל חילק את זמנו בין בית החרושת לטקסטיל שניהל ובין לימוד דפים של גמרא, ולא התעניין בחיי הבית, שאכן הפעם מדובר בדיני נפשות ממש וחמי חייבת להינתק מן המקום הזה ולמצוא את מזלה הטוב במקום אחר.

באותם ימים שבהם היתה דודה מילי המומה מן "הטרגדיה של חיי", כפי שכינתה באוזני זרים את עזיבתו ומותו של בעלה שמואל, קיבלה מברק מהארץ שבישר על אירוסי אחותה הצעירה לד"ר שמואל דבורניק, רופא מבוסס מבית חולים בעפולה. רופא נשים היה וברחובות תל אביב, שאליה התכונן לעקור לאחר נישואיו, הלך כשהוא חבוש מגבעת קש שצבעה לבן. יותר מזה לא ידעה עליו דודה מילי דבר. וגם פרטים מעטים אלה נודעו לה רק מתוך שורות המברק שנכתבו בקוצר רוח ובידיים של נערה שמצאה את אהובה. אבל כעבור שבוע הגיע מכתב מאמה. אמה מרניצקי לא חסכה פרטים מבתה הבכורה: "

בתי יפתי," כך נפתח המכתב - אמה מרניצקי למדה עברית באחד ממוסדות "תרבות" שפרחו גם בלודז', ושאבה עונג נוסף, שהרי גם הידיעות היו ככלות הכול טובות, כל אימת שעלה בידה לעשות שימוש בעברית המלכותית והחגיגית הזאת - "את כבר יודעת עכשיו על אירוסי אחותך וכנראה שמחה כמוה וכמונו. כולנו מרגישים שהצעד הוא נכון ובדיוק מתאים בשבילה. ד"ר שמואל הוא איש מצוין. צנוע ולא הולך בגדולות. אולי יתקבל לעבודה בבית החולים ליולדות בקריה. אומרים שיש לו ידיים עדינות וזה חשוב בשביל רופא נשים. לא? אחותך מאושרת והזוג הצעיר הולך ברחובות תל אביב ומפעם לפעם נעצר בקרנות הרחוב וד"ר דבורניק קונה פרחים קטנים בשביל כלתו. אני מרגישה כאילו הם אורחים זה לזה.

"אני מקווה שאת מרגישה בטוב וכל סביבתך בטוב. נשיקות, אמה."

מילי קראה את המכתב פעמיים ולא חשה שמחה, אבל הבינה שאחותה ואמה מאושרות. מאושרות כלֿכך עד כי שכחו להתעניין באמת בשלומה. אמה אפילו אינה מזכירה במפורש את נאדין ומסתפקת במלה "בסביבתך". אבל דודה מילי נוזפת בעצמה: מספיק, מילי שטראוס, אני קוראת אותך לסדר! אמא היא אמא ואמה מרניצקי היתה ותישאר אמה מרניצקי עד מותה! אבל מילי אינה מחייכת. רוחה נעכרת למרות שהיא ממשיכה לסנוט בעצמה: אחותך נישאת לאיש ואת לא שמחה.

איש לא השתתף בצערה של מילי. אנשים אמרו לה שהם חולקים אתה את שמחתה וגם בכך לא דייקו. מילי היתה לבד בשמחה כמו בעצב. ועכשיו, כשהצער על מותו של הבעל ועל ההיעלמות שקדמה למוות החטוף התחלף בשמחה על נישואיה הקרובים של האחות, אין עוד טעם להתעכב על הצער ומוטב להתרכז בשמחה. כך סברו הבריות ונתנו ביטוי לסברתן במלים משלהן.

אבל דודה מילי ידעה שטובה לא תצמח מן הבריות. היא חייתה מעט שנים בעולם אבל נדמתה בעיני עצמה כזקנה שחייה ארוכים ורעים. היא היתה דודה מילי. עתירת ניסיון דודה מילי. ואז הגיע מיכאל. הוא הגיע לחמי וחמי התאהבה בו. חמי שניסתה ללטף את ראשה השׂב של מילי - שׂב בעיניה בלבד - שאמרה לעצמה לפעמים, מילי היא האדם האהוב ביותר, ורק בשיעור של שביב עץ אחד אהובה פחות מאמי ואבי ואחי ואחיותי. שביב עץ אחד ולא יותר מכך. נפש קרובה שלי, אדם שאינו משקר, כך לחשה לעצמה בנסיעות הארוכות בתחתית, מחדרה ברובע הארבעהֿעשר אל בניין הספרייה המרכזית. אבל חמי לפתע התאהבה במיכאל ומילי נשארה לבד.

חמי קראה את "מדאם בובארי" כשראתה לראשונה את מיכאל, לכן ניסתה לראות אותו בתחילה בדמות שארל, הרופא הכושל שעתיד להיות בעלה, או בדמות אחד ממאהביה של אמה בובארי. אבל מיכאל לא היה רופא ולא לבלר אלא צייר בעל גוף כבד במקצת ועיניים של ילד, בדיוק כדרך שחמי אהבה לדמיין לעצמה את הגבר שיתפנה להסתכל בה ויבחר להישאר לידה מאז שהחלה לשים לב לקיומם של גברים בעולם ושינתה את תסרוקתה לכבודם. מיכאל לא היה צייר מוכר ברבים, עובדה שהוליכה אותו אל תקופות של דכדוך, עובדה שלא נעלמה ולא חדלה להיות נוכחת שעה שגלריות ידועות דחו את ציוריו וממילא את פניותיו לקיים בהן תערוכת יחיד או לפחות להשתתף בתערוכה "מייצגת", כפי שקראו אז לתערוכות קבוצתיות.

למרות שהיה נשוי לאשה אחרת בחר כ"מייצגת" בתמונתה של חמי כפי שצייר אותה בשמן כשהיא יושבת על כיסא ולובשת חולצה ירוקה מהודקת לצוואר ולידיים. אבל תמונה זו לא התקבלה עלֿידי שום גלריה מכובדת או מכובדת למחצה בפריס, ומיכאל ניסה את מזלו אצל הפחות מכובדות, וכשגם אלה סירבו נתן את התמונה לחמי כמתנת אהבה. אבל חמי האמינה ביופיה של התמונה מפני שהאמינה באמנות ובעיקר באמנות של מיכאל. בשביל היופי שנוצר רק באמנות היא מוכנה לתת שבע שנים מחייה, אמרה. אבל איש לא היה מעוניין בהן, בשנים של חמי, וכשמיכאל היה מגיע אל ביתה, עייף ומרוט מהמולת החוץ, היא ידעה שהיא קיימת כאן לא כדי למסור שבע שנים מחייה לאמנות אלא כדי להכניס אותו למטבח הדלוח של דירתה שחלקה עם מילי מאז שבאה לפריס, ולפנק אותו במאכלים ובקפה.

חמי, שכמעט לא ידעה לבשל, הכינה לו טוסטים אפויים בגבינה, פיזרה עליהם מעטה של עגבניות, תוך כך הניחה תפוחים בסוכר בתנור וכך ישבה לידו. הוא אכל והיא ישבה וחיכתה לקפה שיתבשל וירתח ולמעשה האהבה שיבוא אחריו.

כן. היא נהנתה, היא אהבה. מיכאל נמצא כאן, מושך אותה בתנועה פתאומית אל גופו בעוד היא מקפידה לשטוף את הסבון החוצה מתוך הכוסות. והיא, מאמינה גדולה שכמותה ומאמינה גמורה בכישרונו הגדול והמיוחד ואפילו מאמינה יחידה בעולם בכישרונו הגדול והמיוחד של מיכאל, מה שעשה את אהבתם לנדירה כלֿכך בעיניה, ולמצדיקה את השתהותה בחיים האלה. והרי גם לי מותר לחשוב על הכול, ואני קיימת בשבילו. זה מה שאני יודעת, אמרה חמי לעצמה, והעובדה שמיכאל לעולם לא יהיה שלה באופן מלא, כדרך שהבריות מתארות מצב של נישואים, הוסיפה בעיניה טעם לסיפור האהבה שלהם שיישאר תמיד כמשהו לא ממומש לפי טבעו. וחמי חשבה שרק שם, בתחום הלא ממומשים, תימצא האמת הגדולה, השלמה.

כי היה פה ושם אחד מאושר
מיה מגיעה לבית הספר. המורה כבר מחכה לה. יש משהו באוויר. האוויר עומד. איפה היופי שהיה פעם? המכתב נמצא אתה. כמו ילדה שמכינה שיעורים כתבה אותו בערב שחלף, לפני סידור הילקוט, יום לפני הפגישה הכניסה אותו בין דפי ספר החשבון שתחזיר למורה וכבר הוא מעורב ביניהם עד שיועבר מיד ליד. ואין עוד דרך חזרה? מיה שואלת את עצמה לרגע, זה רגע ההיסוס שבו מי שמתגעגע כל ימיו לסן מיקלה שלו, פיסת ארץ מופלאה בקצה איטליה, שואל את עצמו, מה אני עושה כאן? כשהוא מגיע סוףֿסוף לשהות בה כמה ימים שאמורים להיות המאושרים בחייו.

היא יושבת על הכיסא האחד הפנוי והמורה יושב מולה. מולה אבל באלכסון, ואולי המורה יושב בראש השולחן והיא לצדו. עכשיו הוא לא מגלח את כל פניו, מעט שיער נשאר מעל השפה העליונה ומיה מסתכלת בו בחיבה. היא עדיין אוהבת את פניו הגרומות ואת חיתוך השפתיים החזק, - הבאתי לך שאלות מתרגילי הבית. אם אין לך מה לומר אל תגידי. את עוד תקלקלי הכול בסוף! הפה נפוח, יבש. - המורה, יש מכתב בין העמוד האחרון והכריכה, תקרא אותו אחרי שאלך, טוב? בעבר, ואפילו בעבר הלא כלֿכך רחוק, הרי לא נולדת אתמול מיה, ואת יודעת איזה שעמום זה היה כשהתחילו לקרב שולחנות אלו לאלו ליד הירקון ולדבר על נסיעות וחברות ביטוח שמחליפות מכוניות לקליינטים תמיד בזמן הנכון, וברכב שכור (אצל מי? אצל מי?) לעבור את אירופה בשלושים יום. מה מזמינים? הבחורים תמיד נמשכים לבחורות ומזמינים בשר. המורה, הבאתי את ספר החשבון. שאלות על כופר היישוב בסעיף הפרומילים. את זה לא הבנתי.

המורה נוגע במכתב. - לא, את זה אחרי שאלך, נרעדת מיה. מתוך געגועי ליופי אני מחכה לידיד נפשי. לידיד נפשי שיבוא כדי שנוכל להיפרד. זה היה שיר ישן, ישן שאהבתי פעם. המורה כבר לא מצונן. מיה קמה ממקומה. - האם יש לי חלק בזה? שואל המורה. - חלק? כן. אבל רק בטוב. אם תעמוד ציפור על גג הבית ממול כשאצא - זה יהיה סימן להצלחה חלקית. אם הציפור תרים כנפיים ותעוף - זה יהיה סימן להצלחה מלאה. מיה יוצאת משער בית הספר ואינה מפנה את מבטה להסתכל בשמים. רק במרצפת תסתכל ולא באוויר הפתוח.

המורה השיב, ודווקא בדואר. הרי רשמת את כתובתך, מיה טיפשה, ולמה ציפית? שישה ימים חלפו. היא מקשיבה לרדיו ולא יותר. החיים נעצרו. המורה כתב: אני מקווה שאני מבין אותך. ניפגש ביום שלישי הקרוב בשעה שמונה בקפה אירופה ברחוב בן יהודה. אחכה לך שם ונדבר.

כשמיה יצאה לרחוב היה עליה להדוף דלת ירוקה כבדה, עשויה עץ ישן. בעץ היו תולעים. היא ראתה תולעת אחת עוצרת את הילוכה ומסתכלת בה. הכול נע בעולם חוץ ממני ומהתולעת. כאן, מאחורי הדלת הירוקה, אמצא את מולדתי. אמצא את מולדתי, ארץ ירוקה רחבה ליד הים, ולא אעזוב אותה עוד. הנסיעה ללידיה החלה למעשה בפינת נחלת בנימין ואלנבי. זו תהיה נסיעה ארוכה, אמרה יעל, ושרה הצטרפה אליה במלות ביקורת: בתל אביב אין נסיעות קלות כי אין כאן מי שידאג באמת לאזרחים. אבל מיה, שהחליטה לחשוב ולהתנהג באופן חיובי, כמו שנהוג לומר, בהשפעת האמריקאים, היא חשבה, לא אמרה דבר. לצדן ישבו שתי נשים. שתי נשים באוטובוס שעתה זה החלו לקשור ביניהן שיחה. הרי קודם לא הכירו זו את זו. קודם לא הכירו ואחר כך שוב לא. אבל עכשיו הסקרנות עולה ומתבצרת אף כי אינה מחולקת באופן שווה בין השתיים, תמיד אחת תהיה השואלת עד אין קץ במהירות ובזרם חדגוני, ושאלותיה, כמו גם התשובות שיינתנו עליהן, יתחילו להישכח ברגע שתושיט את רגלה האחת, הראשונה, אל המדרכה בתנועה זהירה של יציאה מהאוטובוס, בעוד השנייה תסתפק במתן תשובות, לעתים מתוך חוסר רצון או עניין, ועם זאת, תשובותיה הן שיספקו את החומר שממנו עשויים גם הסיפורים המשובחים ביותר. כל פרט על החיים נאסף פה בשקדנות. זו שהשאלות הופנו אליה נדמתה בעיני מיה - אף כי את עיניה לא הפנתה לעברה בגלל כללים מקובלים של נימוס - כבת ארבעים וחמש, עדיין צעירה ואפילו צעירה מאוד ביחס לשואלת, והגיעה לכאן - אולי מרוסיה - לפני שנה ומחצה וכבר השתלטה על העברית. אמנם, כפי שהיא מודה, זו עברית בסיסית, אבל ברוך השם מסתדרים. וגם סבלנות, כבר לימדו אותה להגיד ככה באולפן.

ואחר כך חזרו ולימדו שפֹּה בארץ סבלנות היא מלה חשובה שעוזרת לנו. והיא באמת עזרה ואפילו עוזרת כשהיא מגיעה למרפאת הרא"ה, וכמו בטרמינל יושבים שם, קבוצות קבוצות, גב אל גב, עד שעה שלוש בצהריים לאחר שמתגלה כתם בשד השמאלי שלה שראתה יום אחד כאשר הורידה בבוקר במהירות את החזייה הירוקה מפני שהשחורה מתאימה יותר לחולצה השחורה והיד שלה שפשפה את השד במהירות. וזה הביא כאב חד, והגיסה ממש דרשה וצעקה שתלך לקופת חולים כי אסור לתת לזה לגדול. נכון, יש לה אח פה. לאח יש משפחה אבל היא גרה לבד בקומת קרקע, לא רחוק מהאח. השואלת חקרה מה שם הרחוב שבו היא גרה, האשה השנייה אמרה: הבונים. השואלת דחקה אם בחלק הרמת גני או הבני ברקי של הבונים והאשה השנייה ענתה, בחלק הרמת גני, כי רחוב הבונים מחולק בין שתי ערים דווקא לפי האורך ולא לפי הרוחב, כמו שתמיד קורה במקרים כאלה, למשל ברחוב ז'בוטינסקי שעובר בתוך שתי ערים ואולי אפילו בתוך שלוש כי מה שנוגע לפתחֿתקווה היא לא בטוחה, וככה אם מישהו גר ברחוב הבונים 23א הוא משלם מים ומסים לעיריית רמת גן, אבל אם מישהו גר ברחוב הבונים 26 או 28 הוא משלם מסים לעיריית בני ברק כי המספר שלו זוגי.

והאשה הצעירה באופן יחסי היתה מלאת גוף ויפה, כי מיה כבר היתה מוכרחה לסובב את הראש לרגע, והראש שלה היה מכוסה בשיער שחור ועבה. היא זו שאמרה שהיא גרה בחלק הרמת גני של רחוב הבונים אבל הוא לגמרי לא רחוק מהחלק הבני ברקי של הרחוב ובכלל מבני ברק, שם גר האח עם משפחתו. כאן התעניינה השואלת אם האח הזה, שבגללו עלתה לישראל, הוא דתי או אולי חוזר בתשובה, כי בדרך כלל יוצאי הארצות הסלביות, אמרה, אינם דתיים אבל הם מוכנים לחזור בתשובה בגלל הרבנים, בייחוד אם הם גרים בבני ברק ומקבלים תמיכה. ונכון שהאח הוא חוזר בתשובה ומצבו רע מאוד ושני ילדים שלו לומדים בבית ספר עממי ומשכורת קטנה הוא מקבל מהרבנים. משכורת קטנה שמזה אי אפשר לחכות לשום עזרה בשביל האחות, אמרה האשה השנייה. ועוד אני משאירה שמה מתחת למעקה של הפסל הוורוד חמישים שקל ולפעמים מאה שקל שאני מצליחה לחסוך מהעבודה שלי, בשביל הילדים שכל הזמן רוצים משהו אחר וגם לא רוצים להבין מה זה אין ושאין זה אין. והשואלת מוסיפה, ובאיזו עבודה את עובדת? את מטפלת בזקן? כן.

אבל לא בזקן רק בזקנה והזקנה גרה ברמת אביב ואליה היא נוסעת עכשיו אחרי שהאוטובוס יעצור בתחנה הבאה היא מחליפה אוטובוס לרמת אביב מכאן כי לקחה לעצמה חצי יום לסידורים כי גם היא בן אדם והזקנה שלה היא בת 92 ועדיין הולכת בדירה ורוב הזמן מבינה הכול גם מה שהיא אומרת וגם מה שהיא שומעת ורק לפעמים היא שוכחת וחוזרת כמה פעמים על אותם דברים בדיוק אפילו חמש פעמים ואפילו יותר אבל ככה עושים כל האנשים בארץ אפילו אם הם לא זקנים כמו הגברת שלה. לא, האשה הזאת לא ענייה ואפילו קצת עשירה ומקבלת עזרה מביטוח לאומי, עזרה קטנה. האשה השנייה התעייפה פתאום ולא רצתה להוסיף לדבר. מעכשיו ענתה על שאלות נוספות רק בקצרה ובקוצר רוח.

ומניין יש לה כסף? נשאלה. מבעלה, אמרה האשה השנייה. אבל מה עשה הבעל, מנין היה לו כסף? הוא היה מלחין. ידוע, קומפוזיטור. את המלה מלחין שמעה האשה שבאה מרוסיה רק מפי האלמנה הזקנה, ולא היתה בטוחה שאכן אפשר לסמוך עליה בכול, ולכן הוסיפה את המלה "קומפוזיטור" וירדה בתחנת רכבת מרכז. הבנות המשיכו לחולון, לשכונה קטנה שבה התגוררה לידיה עם הוריה.

השכונה של לידיה לא היתה מרוחקת מקריית שלום הוותיקה ולפעמים גם נקראה בשם שיכון ותיקים. אבל זו היתה שכונה חדשה באופן יחסי, ועל כל פנים, חדשה בהרבה מקריית שלום הישנה. יעל, שהיתה חברתה הקרובה של לידיה, הכירה את המקום וכמו תמיד הדריכה את השתיים. שרה ומיה נגררו אחריה כבר מתוך עייפות מסוימת. אבל בבית של לידיה חיכו לאורחים.

ההורים וגם לידיה עצמה הסתכלו במיה. היא היתה האדם האחד בחדר אשר סיים את לימודי התואר הראשון. יעל, שרה ולידיה היו עדיין תלמידות שלא סיימו את לימודי התואר הראשון וקינאה קלה ניעורה בהן. אבל מיה ביטלה את ההישג הזה: מה זה תואר ראשון? איזה מעשה גבורה יש כאן, לגמור תואר ראשון? באמת. זאת הגזמה גדולה. והגזמות תמיד הביכו אותה בעיקר כשכוונו אליה. וזר הפרחים ששליח קטן מיוחד העלה בשבילה על הבמה כשחילקו את תעודות הסיום, כלֿכך התביישה אז. ואיזו הטעיה היתה בכך בשביל עיני הבריות, ודווקא המבט של האחרים היה החשוב, ועכשיו היא כבר לא חושבת ככה. ומה עכשיו חשוב? הרי כולנו נמות. ואת זר הפרחים מחמי - שושנים אדומות - היא רוצה לזכור.

אבל ההורים וגם לידיה עצמה לא חדלו למלמל דברי תשבחות שנקטעו לרגעים רק כאשר שתי הנשים, כלומר לידיה ואִמה, קירבו לשולחן הגדול בקבוקי מיץ קר ועוגיות מאפה בית. - ישר מהתנור, אמרו, ואבא הוסיף: ואיפה יכולנו לחשוב על עוגיות כאלה בשנים הראשונות כשבאנו, ועוד קודם בזוועה, שש שנים לא ראינו בכלל עוגיות. לא עוגיות ולא דברים אחרים. לא היה בית לא היתה משפחה - והוא הושיט את ידו הימנית שרעד עבר בה באותו רגע לעבר גבה של אשתו בתנועה של ליטוף - כשהגענו, וזה היה אחרי התופת, פנה אל מיה: את יודעת איך קראו לנו כאן? סבון. קולו נסדק מעט. - סבון. למה סבון? את מבינה את הרמז? אתן מבינות את הרמז? פנה אל הנמצאות בחדר, ובקול גבוה יותר: סבון, מה נרמז בזה? אף אחת לא אמרה דבר.

שרה ניסתה לרכך את רושם הדברים: סבון, הצברים בארץ קראו ככה למי שלא דמה להם לפי דעתם, מי שלא היה גזעי כמותם, לפי דעתם. אז המציאו להם ביטוי: גזעי לעומת סבון. - ללא לא!! מה את אומרת! אבא של לידיה מחה ככל שאִפשרה לו מחלתו. לפתע התעטש ואחז ברקותיו. דומה שאחד הפרקים פקע לרגע בצד מצחו. שוב קמה מהומה. היה צריך להרגיע את אבא ואת אמא שרצה למטבח להביא מים ואבא שיהק והמשיך למחות - סבון זה בשבילנו! זה המציאו במיוחד בשבילנו הצברים האלה המשובחים, את הביטוי הזה, וכל אחד מבין למה. לא צריך להסביר את זה.

מיה שאלה: מי צייר את הציור היפה הזה? ציורים רבים - עבודות של ילדים - היו דבוקים אל קיר המקרר בפיסות מגנט קטנות. כמו בדירות שיכון רבות בעלות מטבחים זעירים, הוסט גם המקרר הזה אל פתח הסלון והוצב באלכסון כחוסם את פינת החדר, ובכך מרכך מעט את הרושם הלא נעים של נוכחותו בין האורחים. אבל חשוב היה להסיט את נושא השיחה. והאם, שלא היתה טיפשה, פתחה בסיפור: כל הציורים שעל המקרר הם מעשה ידי הנכדים. לידיה היא בת הזקונים שלנו. יש לנו עוד בן ובת נשואים עם ילדים, אבל הציור שאת מחזיקה ביד, מיה, הוא מעשה ידי הנכדה הכי מוכשרת שלנו. שמה מירי, מירי פרלמוטר. תזכרי את השם הזה כי אולי פעם תיתקלי בו באחת מבירות העולם, בסטוקהולם או בבירה אחרת של העולם המערבי.

הנכדה מירי פרלמוטר אהבה לבוא אל ביתנו, המשיכה אמא בסיפורה, ותמיד היתה באה ומציירת. וכמו שאתן רואות, באמת הפליאה לצייר. והיו לה כאן בלוק של ציור וצבעים שקניתי בשבילה בקרביץ גבעתיים, וכך עברו עלינו הימים בנעימות: מירי פרלמוטר היתה מציירת ואני הייתי יושבת ועוקבת מרחוק אחר תנועותיה. אז ידעתי אושר גדול מאוד, אושר שלא הכרתי כמוהו מקודם בשום הזדמנות. ובכל זאת הייתי מכריחה את עצמי לקום ממקומי, לגשת למטבח ולהביא למירי כוס מיץ עם עוגיות מחיטה מלאה כמו שהבאתי לכם, ולפעמים בננות ופירות אחרים - תמיד הקפדתי על מזון בריאות - והכול היה טוב ונעים.

אבל האושר שלי לא נמשך לנצח. הוא אפילו לא נמשך זמן רב. איזשהו שד, אולי זה היה לוציפר עצמו, נכנס אל גופי ואמר לי: יולי, תפסיקי לצבוע את השיער שלך. עד אז צבעתי את השיער שלי בכל יום שישי שני וכך הסתרתי את השיער הלבן שמתחתיו. והשד דיבר מתוכי: מה יהיה הסוף, יולי? את חושבת שרק השיער שלך מזדקן? כל הגוף שלך מזדקן, וגם המוח שלך מזדקן. אבל לי היה די עד אז שאיש לא יראה שהשיער שלי מזדקן. הסתפקתי בזה והייתי שמחה בחלקי. אבל פתאום לא היה לי די בכך. את מזדקנת, יולי, אמרתי לעצמי בקולו של השד, לא יעזור לך כלום ותפסיקי עם השטויות. מעכשיו תקבלי את שינויי הזמן בשמחה או לפחות בהשלמה, את יכולה לבחור, ותתנהגי בהתאם לגילך. ולפתע נראתה לי גם כל עבודת הצביעה שעסקתי בה שנים, מדי יום שישי שני, כמלאכה מביישת, עלובה. ומה שגרוע אף יותר, כעבודה מעייפת ומיותרת. שוב להתעסק עם הצבעים ועם כיסוי הניילון ואחר כך לכבס את מפת השולחן ואת האצבעות שהתלכלכו לנקות בחומצת לימון. כל זה כבר היה בהחלט לא בשבילי. וכך חדלתי לצבוע את השיער והוא חזר ונעשה לבן עד שהיה לבן לגמרי. וכל התהליך הזה לא קרה בבת אחת ולא קרה מהר. עברו שבועות רבים עד שהשיער בכלל התחיל להלבין. עברו חודשים עד שנעשה לבן לגמרי. ואז הגיעה הנכדה מירי פרלמוטר לביקור. כמו תמיד, הצעתי לה צבעים ובלוק לציור, וכבר הלכתי למטבח להביא משם שתי בננות כששמעתי צעקה מוזרה מאחורי גבי.

של ילד היתה הצעקה אבל גם של אשה מבוגרת מאוד שכבר יודעת וגם ראתה וגם שמעה הכול. זקנהל'ה!! זקנהל'ה!!! כך אמרה הצעקה. פניתי לאחור מיד כי לבי ניבא לי את הגרוע מכל רע. - מיריל'ה, מה קרה לך? את לא רוצה לצייר יותר בשביל סבתא? - את לא סבתא יותר. את זקנהל'ה!! אמרה התשובה שקיבלתי. ניגשתי לחבק את נכדתי כפי שעשיתי תמיד. אבל היא רק נרתעה יותר מפני וצעקה בקול רם ונורא יותר מבראשונה. אז התחלנו לרוץ זו אחר זו. כלומר, אני רצתי אחרי נכדתי, מירי פרלמוטר, והיא ברחה מפני בצעקות זקנהל'ה! שתכפו ועלו, וכל זה מסביב לשולחן הזה שסביבו אנחנו יושבים עכשיו, וכך מצא אותי אבא, כמעט מעולפת וחסרת נשימה, כשחזר הביתה. הוא לא הבין דבר אבל קודם כול חיבק אותי, כי למרות שהייתי גדולה ומגושמת כמו שאני עכשיו, הייתי אני הקטנה והחלשה, וככה חיבק אותי אבא. ויולי פרלמוטר התחילה לרעוד כי נזכרה בכל הדברים הרעים שקרו לה בחייה. אבל כעבור זמן התאוששה - חשוב היה להחזיר את הקטנה, אמרה. אבא הציע שאתחיל ללמוד ציור בצורה מסודרת ואשמור את הדבר בסוד. באותו זמן נפתח הסטודיו של מריון בחולון. נרשמתי והייתי בין התלמידות הראשונות שהתקבלו. לא הצטיינתי. אבל למדתי את היסודות. קיוויתי וגם אבא קיווה, שיסודות הציור יחזירו אלי את נכדתי והיא תשוב לאהוב אותי כמו פעם. לא חסכתי בכסף. הקורס לא היה זול וגם הנסיעות עלו. אבל כל זה הרי מובן מאליו.

וכך למדתי להעתיק צורות מן הטבע החי והטבע הדומם. ציירתי עצים וכבשים בשדה פתוח. לא מצאנו כבשים בחולון וחלק מן התלמידות של הקורס התחפשו לכבשים רועות באחו כשהתכסו בשמיכות גדולות של צמר מתולתל. אלה ציירו ואלה התחפשו. ואחר כך התחלפנו. ציירתי תמונות מן הטבע הדומם כמו קופסת סוכר להגשה ולימונים סגורים ופתוחים לצדה. זה לא היה מעניין. כי איזה עניין יכול להתעורר באדם אינטליגנטי בקופסת סוכר או בלימון, בעיקר כשדורשים ממנו למדוד אותם שוב ושוב במשוער ובמציאותי, כמו שהמורה אמרה. אבל לי היה חשוב לזכות שוב באהבת נכדתי ושום קרבן לא היה גדול מדי.

אני, אמרה יוליה, לא הוספתי לצבוע את שערי, אבל גם את ציורי הסתרתי מתחת למפת השולחן הגדול. ופעם, כשהגיעה מירי פרלמוטר עם הוריה לביקור השבועי בביתי, וזה היה כבר כמה חודשים אחרי האירוע המצער, ומירי עדיין מכונסת בתוך עצמה ושותקת ובכך אומרת לי שכל הביקורים האלה הם למורת רוחה אבל כל עוד היא בחסות הוריה, והרי היא עדיין ילדה... כך אומרת לי מירי פרלמוטר נכדתי האהובה ולבי מתכווץ בתוכי, אבל עדיין אני מוצאת בי כוח ואני רצה לחדר השני ומעבר לווילון לובשת חלוק של ציירים מדובלל ומוכתם בצבעים שונים ולוח של ציירים אני מציבה מולי ובעוד ידי מושטת לקראתו ואני מורחת משיכות צבע קלות על הנייר, כאילו דבר מובן מאליו הוא בשבילי לצייר, ומירי פרלמוטר כבר נופלת על צווארי וקוראת סבתא! סבתאל'ה!

כך החזרתי אלי את נכדתי, אמרה יוליה פרלמוטר. אבא מחא כף בהערצה. - נכדתי הקטנה נשבתה שוב בקסמי הצבעים החדשים שגילתה בביתי, ואני נסעתי למכון של מריון וביטלתי את דמי המינוי. - הם החזירו את הכסף? התעניינה שרה, כי תמיד נוכחה בקיומו של מחסור בפריט זה. - כן, בסך הכול חלק החזירו וחלק לא החזירו. אבל זה טבעי, לא?