» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים ביולי 2006       חזור

דמעות של סתיו
מאת: צ'ארלס מק'קרי
Tears of Autumn - Charles McCarry

ההוצאה: אריה ניר דמעות של סתיו, רומן של מק'קרי, עוסק בריגול וביחסי חוץ והיה לרב-מכר מיד עם צאתו לאור. העלילה מעלה אפשרות מטרידה וסבירה ביותר להתרחשות האירועים סביב רצח ג'ון פ' קנדי. הסוכן החשאי פול כריסטופר חושב שהוא יודע מי יזם את הרצח ומדוע. התיאוריה שלו מאיימת על מדיניות החוץ של ארצות הברית, והוא מקבל הוראה להפסיק את חקירותיו. אלא שכריסטופר, איש של עקרונות, מתפטר מתפקידו הרשמי ב-CIA ויוצא לבדו למסע חקירות שלוקח אותו מפריז לרומא, וממנה לציריך, לקונגו ולסייגון. צעד אחד מפריד בין כריסטופר, המאוים על ידי רוצחיו של קנדי ועל ידי ממשלת ארצות הברית לבין התגלית והמוות.

ספר מתח פוליטי פרשנות נוקבת ומבריקה לעוצמת האשליה, האמונה הטפלה, ויכולתן המדהימה של קרבת הדם והמשפחה להשפיע על יחסים ועל מדינות.

צ'ארלס מק'קרי הוא מחברו של רומן המתח מרגלים ותיקים שראה אור גם הוא בעברית בהוצאת אריה ניר, ומחברם של ספרים, רומנים וספרי עיון רבים. מק'קרי שירת כקצין מבצעים של ה-CIA באירופה, באפריקה ובאסיה.

ביקורות מחו"ל
"המעולים שבכותבי ספרות הריגול היו פעם מרגלים בעצמם, ובכללם לה קארה, גרין, ומק'קרי..." כתבה לורה מילר במוסף הספרים של ניו יורק טיימס, ואכן, "לספריו של מק'קרי יש איכות רב-ממדית, רגישות עמוקה וסבירות שאומרת לך כי המחבר יודע על מה הוא מדבר,"
וושינגטון פוסט

"הרומנים של מק'קרי הם בין הטובים בימינו."
וול סטריט ז'ורנל

"אין טוב ממנו בין סופרי הריגול האמריקני. כאילו חיברו את החלקים הטובים ביותר של עשרה מספרי ג'ון לה קארה לספר אחד."
לב גרוסמן, טיים

"צ'ארלס מק'קרי חי על פסגות האולימפוס של ספרות הריגול."
בוסטון גלוב

מתוך הספר: הפרקים הראשונים

"בחיים חובה עלינו להתחשב;
למתים אנחנו חייבים רק את האמת."
- וולטר (Lettres Sur Oedipe)

"מחקר חשאי של הפנטגון על מלחמת וייטנאם מגלה כי הנשיא קנדי ידע על תוכניות להפיכה צבאית שהדיחה את הנשיא נגו דין דיאם ב-1963, ואישר אותן…"

" 'המעורבות שלנו בהדחתו מגבירה את אחריותנו ומחויבותנו'
לווייטנאם, מגלה המחקר…"
- ניירות הפנטגון, כפי שפורסמו בניו-יורק טיימס

א
1
את פול כריסטופר אהבו שתי נשים, שלא הבינו מדוע חדל לכתוב שירה. קתי, אשתו, תיארה לעצמה שאישה אחרת שקדמה לה הרעילה את כשרונו. היא נהייתה היסטרית במיטה והאמינה שתוכל לשאוב את הסוד מגופו ולהכילו בגופה, כפי ששואבים ארס מהכשת נחש. כריסטופר לא ניסה לומר לה את האמת; לא הייתה לה שום זכות לדעת אותה, וגם לא היכולת להבינה. קתי לא רצתה שום דבר מלבד שיר על עצמה. היא רצתה לראות את מעשה האהבה שלהם בסונֶטה. כריסטופר לא היה מסוגל לכתוב אותה. היא הענישה אותו במאהבים וחזרה לאמריקה.

עכשיו גילתה חברתו החדשה, בשוק פשפשים על הפּוֹנטֶה סיסְטוֹ, את ספר השירים שפרסם חמש-עשרה שנה קודם לכן, לפני שנעשה מרגל. כריסטופר קרא את מכתבה בנמל התעופה של בנגקוק; משפטיה הארוכים, שכיסו את איגרת האוויר הדקה, היו כמו תצלום של פניה. היא עוררה בו חיוך. טיסתו הוכרזה ברמקול בשפה התאית; הוא חיכה להודעה באנגלית לפני שהתקדם לעבר הדלת, כדי שאיש מבין הצופים בו לא יעלה על דעתו שהוא מבין את שפת המקום. חברתו, שחיכתה לו ברומא, השתנתה עקב הגילוי שבעבר היה מסוגל לתאר את מה שהרגיש.

כריסטופר פסע על פני האספלט הלוהט ונכנס למטוס האמריקני הקריר. הוא לא חייך אל הדיילת; שיניו היו שחורות מן הפחם שלעס כדי להירפא מן השלשול. שלושה שבועות תר את חוף אסיה, ואת הלילה האחרון של מסעו בילה בבנגקוק עם אדם שידע שהוא עומד למות. האיש היה וייטנאמי בשם לוּאוֹנג. לואונג חשב ששמו של כריסטופר הוא קְרוֹפוֹרד.

הם נפגשו בערב, כשמזג האוויר הקריר אִפשר להם להישאר בחוץ, והלכו יחד לאורך הנהר בשעה שלואונג מסר את הדיווח שלו. אחר-כך, במסעדה, אכלו שניהם אוכל תאי, שתו שמפניה, ושוחחו בצרפתית על העתיד. קצת לפני עלות השחר, נתן כריסטופר לסוכן שלו כסף לשלם לנערה, שקטה וחלקה כילדה, שישבה לצדו של לואונג והניחה את ידה הקטנה בחיקו. לואונג חייך, עצם את עיניו והעביר את קצות אצבעותיו על הבד הפרחוני של שמלת הנערה ועל חלקת צווארה. "אין שום הבדל, זה משי וזה משי," אמר. "אתה יכול להלוות לי קצת כסף?" כריסטופר הושיט ללואונג שני שטרות כסף תאי משומשים. לואונג, שפניו האדימו מן המשקה, החל לצאת עם הנערה, ואחר-כך חזר אל כריסטופר. "זה נכון שהבנות האלה מוכנות לרקוד על עמוד השדרה שלך לפני שהן שוכבות איתך?" שאל. כריסטופר הנהן בראשו ונתן לו עוד שטר של מאה באט.

כריסטופר שילם לבַּרמֶן ויצא. הוא התהלך ברחובות העיר שריח אשפה עלה מהם: ירקות מתים, תעלות ביוב פתוחות, מחלות עור שלא טופלו. האנשים שישנו ברחובות התעוררו כשהשמש העולה באופק השטוח הבזיקה לתוך העיר כמו אור שמבזיק לתוך עדשת מצלמה. מצורע שפקח את עיניו וראה גבר לבן לפניו הראה לכריסטופר את פצעיו. כריסטופר נתן לו מטבע והמשיך ללכת.

כשהגיע אל הנהר שכר ספן שייקח אותו אל השוק הצף. היו לו שלוש שעות להעביר לפני הטיסה. על הנהר היה קריר יחסית, והוא היה סתם עוד אדם לבן בין עשרות אנשים שהתעוררו מוקדם כדי לחלוף על פני הנערים העירומים המחייכים, העומדים במים הסוערים ועל פני סירות השוק המלאות פרחים נטולי ריח ופירות מקסימים חסרי כל טעם. הוא קנה כמה לימֶטות וחלק אותן עם הספן.

בערב הקודם, בשירותים של הבר, הטביע לואונג את טביעת אצבעו על קבלה תמורת הכסף שכריסטופר הביא לו, קצבתו החודשית. בשעה שלואונג ניקה את הדיו מאגודלו בעזרת ויסקי מן הכוס שהביא איתו לשירותים, הראה לו כריסטופר את המעטפה. היא הייתה מלאה פרנקים שווייציים, בשטרות חדשים של חמש-מאות פרנק. "אני מעדיף להשאיר את זה אצלי עד הבוקר," אמר כריסטופר. לואונג, שתמיד סיים את הלילה בחברת נערה, הנהן. הם החליטו להיפגש בבוקר ואיפסו את שעוניהם כדי לוודא שיגיעו באותו זמן.

עכשיו, כשלואונג ישן, הוציא כריסטופר את המעטפה מכיס מעילו. הוא הניח את כרית החותמות בתוכה, עם הכסף, סגר אותה והפיל אותה מעבר לדופן הסירה. המעטפה הלבנה התפתלה במים החומים הנעים של הצ'או פראיה ונעלמה.

כריסטופר חייך על המעשה שעשה. לא היה סביר שלואונג יבין את המסר. הוא סמך על כריסטופר. לואונג ידע, כמובן, שלפעמים יש צורך להקריב סוכנים, אבל הוא לא חשב את עצמו לסוכן. הוא עשה דברים למען כריסטופר, וכריסטופר עשה דברים למענו: אם כי כריסטופר היה לבן ולואונג חום, היו להם אותן אמונות. "הכסף הזה," שאל פעם, "הוא כסף טוב, מאנשים כמונו?" כריסטופר השיב בחיוב. לואונג היה איש מתוחכם, אבל כריסטופר, כשהשליך עשרת אלפים פרנקים ממקור חשאי לנהר טרופי, לא ממש האמין שהווייטנאמי יבין כי אובדן הכסף פירושו אובדן הגנתו של כריסטופר. היה סביר יותר שהוא יחשוב שחלה טעות, שכריסטופר ישוב, כפי ששב תמיד. לואונג עמד לחזור לסייגון ולמות.

שום סכנה לא ריחפה על ראשו של כריסטופר. אילו חקרה המשטרה החשאית בסייגון את לואונג לפני שהרגה אותו, הוא היה מדבר על אמריקני בלונדיני בשם קרופורד שהאמין בצדק חברתי ודיבר צרפתית בלי מבטא זר. לכריסטופר הייתה אוזן טובה לשפות, שבדרך כלל אין לאמריקנים. הוא זכר כל מה ששמע, בתחושה ובטון, כך שהבין גם שפות אוריינטליות שמעולם לא למד, אחרי ששמע אותן מדוברות כמה ימים. היכולת הזאת הייתה שריד לכישרונו הפואטי.

"לואונג מסוגל לפלוט כל מה שהוא יודע עליך," אמר וולקוביץ, האיש מן התחנה בסייגון. "הווייטנאמים בשום אופן לא יאמינו שאמריקני מסוגל לדבר צרפתית כמוך. הם יחשבו שאיזה צרפתי הציג את עצמו כאמריקני לפני לואונג, ואנחנו נישאר מחוץ לעניין."

"על חשבון לואונג. אין שום סיבה שנסכים למעצרו. אתה יודע שאין להם שום הוכחה שהוא קשור לווייטקונג. הוא לא קשור."

וולקוביץ הכניס לפיו לחם וריכך אותו בלגימת יין, כדי שיצליח ללעוס אותו. וולקוביץ היה רגיש בכל הנוגע לשיניו התותבות, אבל לא מסיבות קוסמטיות: חוקר יפני עקר את שיניו בבורמה במלחמת העולם השנייה, ובקרב אנשי המקצוע היה נהוג לחשוב שאין לסמוך על מי שעונה ועמד בעינויים. הוא ידע יותר מדי למה לצפות.

"ממתי יש חשיבות לעובדות?" שאל וולקוביץ. "אתה לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה, כריסטופר."

"לואונג בבנגקוק, מחכה לפגוש אותי. אני יכול להגיד לו להישאר שם."

"מה זה יועיל? נוּ אמר לנו שהוא עומד לשים יד על לואונג, כי הוא רוצה לדעת אם הזהרנו אותו. אם נזהיר אותו, נו יידע שאנחנו הפעלנו את לואונג. אנחנו לא צריכים את זה. יש לנו מספיק צרות עם הממזר גם בלי לתת לו הוכחה שללואונג ולמפלגה הפוליטית הקטנה והרעשנית שלו יש מפעיל אמריקני."

"הם יהרגו אותו," אמר כריסטופר.
"הם יהרגו אותו בבנגקוק אם הם יצטרכו. אנחנו לא יכולים להציל אותו בלי לחשוף אותך ואת כל המערכת הפוליטית. סוכן אחד לא שווה את זה."

"עשה לי טובה, בסדר? קרא לו בשמו. הוא לא דבר מופשט. הוא בן עשרים ותשע, גובה מטר שישים ושבע, נשוי, אב לשלושה ילדים ובוגר אוניברסיטה. שלוש שנים הוא עשה כל מה שביקשנו ממנו. אנחנו הכנסנו אותו לתוך זה."

"טוב, אז הוא בשר ודם," אמר וולקוביץ. "הוא הוכיח את זה כשהוא נפגע בוויינטיאן בחודש שעבר."

"הוא לא אמור להיות איש מודיעין שדה. משלמים לו בשביל לפעול, לא בשביל לגנוב מידע. לואונג לא היה היחיד שלא הצליח לגלות מה עשה דוֹ מִין קָה בוויינטיאן בחודש ספטמבר." "פעולה, זה מה שרציתי ממנו. הוא אמור להיות חבר ילדות של דוֹ. הוא היה צריך להיכנס אליו, כמו שהצעתי."

"בַּרני, דוֹ היה יורה בו. הוא ראש מחלקה בשירות המודיעין של צפון וייטנאם. אתה חושב שהוא לא יודע בשביל מי לואונג עובד?"

"אין לי מושג מה דוֹ יודע," אמר וולקוביץ. "אני יודע שלואונג לא מילא את ההוראות."

"לואונג דיווח מה שהוא ראה - את דוֹ עם הבחורה, שלושה ימים רצופים יחד, כל הזמן. הוא לפחות הביא לך תמונות."

"בלי זיהוי של הבחורה. מאוד שימושי."

וולקוביץ ביקש את החשבון. הם ישבו ליד שולחן ב"סֶרקל ספורטיף". "אתה שם לב למשהו לא רגיל אצל הבחורה ההיא בביקיני הלבן?" שאל.

כריסטופר נשא את עיניו אל נערה צרפתייה שיצאה באותו רגע מן הבריכה. היא סחטה את המים משערה הארוך המובהר, וגופה התפתל כגוף של רקדנית. "לא," אמר.

"אין לה טבור. תסתכל שוב."

זה היה נכון. בטנה של הנערה הייתה חלקה מלבד צלקת כירורגית לבנה דקה, שחצתה את השיזוף שלה ונכנסה לקו המותניים של בגד הים שלה.

"היה לה בקע בטבור," אמר וולקוביץ, "אז היא ביקשה אותם לסלק אותו כשעשו לה ניתוח קיסרי. הווייטנאמים החכמים פשוט הורידו לה לגמרי את הטבור."

המלצר הסתלק עם הפתק החתום.

"כריסטופר," אמר וולקוביץ, "אתה אדם בעל מצפון. כולם יודעים את זה, אבל לואונג הוא לא ילד שלך. הוא סוכן. סע לבנגקוק. פגוש אותו. שלם לו את מה שמגיע לו. נגב לו את העיניים, אבל צא משם לבד."

"זאת אומרת להשאיר אותו בידי נוּ."
"נוּ אולי לא יחיה לנצח," אמר וולקוביץ.

במטוס הגישה דיילת לכריסטופר מגבת חמה. דיילות לא אהבו אותו. לא היו לו שום הרהורים מיניים בקשר אליהן; הן נראו לו - על תסרוקותיהן המסודרות, גופן נטול הריח, והמדים שלבשו - מלאכותיות כמו המזון והמשקאות של חברות התעופה. הוא היה בתשע ארצות בפרק זמן של עשרים יום, כשהוא יוצא ונכנס לאזורי אקלים שונים, מחליף שפות ושמות בכל נחיתה. רגשותיו ושקיקותיו היו מושעים.

המטוס חלף מעל העיר. קרן שמש האירה פגודה שרעדה על המישור החום כעמוד בדולח; כריסטופר ידע כי הפגודה צופתה בשברי צלחות חרסינה שהתנפצו בבטנה של ספינת מפרשים אנגלית בים הסוער לפני מאה שנה. הוא קם כשכבה השלט המודיע לחגור חגורות בטיחות ופשט את המקטורן שלו. המקטורן היה עשוי צמר, כי פניו היו מועדות למקום שבו מזג האוויר קר, ועכשיו היה כולו לח מזעה. זה היה היום האחרון של אוקטובר 1963, והוא ידע שיהיה קריר בפריז, לשם נסע לדווח.

כריסטופר ארגן את מחשבותיו, שלף את מה שלמד ומה שעשה בעשרים הימים האחרונים. כשעצם את עיניו, ראה את הבחורה חסרת הטבור ליד הבריכה בסייגון, את הנערה החומה שקנה ללואונג בבנגקוק, ולבסוף את הבחורה ברומא שחיכתה לו עם ספר שיריו להתעלס איתו.

התשוקה אינה נפסקת עם המוות,
אלא חוברת לגווייה ולעובר מנשימה לנשימה...

כריסטופר זכר היטב מה כתב, אבל לא כל-כך זכר למה כתב זאת. מות סבו הניב את שירו הראשון, שמונה בתים בני ארבע שורות בקולו של טניסון. הזקן, ששכב בבית-חולים אחרי שנותקו כל הצינורות מזרועותיו כדי שיוכל למות מוות טבעי, חשב שהוא נמצא בתחנת רכבת; כשרץ לרכבת שלו פגש את חבריו, והם היו שוב צעירים: "מאי פוסטר! איזה לחיים ורודות יש לך, כמו ורד!... קרוליין! את לובשת את השמלה הלבנה שתמיד אהבתי!" שירו האחרון של כריסטופר נכתב בקולו שלו אחרי ששכב עם בחורה, שאחיה, שסמך על כריסטופר כשם שלואונג סמך עליו, מת לשווא. היא בכתה כל אותו זמן.

אחרי שהבחורה נרדמה, כתב כריסטופר סונֶטה והשאיר אותה לידה; המשקל והקצב זרמו מתוכו בקלות כמו טכניקת המין, וגם הקשר שלהם לאהבה היה דומה. זה קרה בג'נבה, בלילה שירד בו שלג, כך שהעיר, האפורה תחת ענני החורף שלה, הייתה כמעט חשוכה. כריסטופר, שירד מן המדרכה, כמעט נפגע ממכונית חולפת. התקרית לא הפחידה אותו. היא פירשה את התנהגותו, כשם שהלם חשמלי קל מאפשר לסכיזופרן לעבור במוחו מאישיות אחת לאישיות אחרת. הוא ראה איזה תפקיד קיבלו שיריו: הם היו עוד חלק מן הכיסוי שלו, דרך ליפות את מה שעשה. הוא חזר אל חדר השינה של הבחורה הישנה ושרף את מה שכתב קודם. היא מצאה את האפר כשהתעוררה, וידעה מנין בא, כי כריסטופר כבר כתב לה שירים אחרים, שנראו לו רומנטיים יותר מן הסונטה.

"אתה רוצה לישון?" שאלה הדיילת.
"לא," אמר כריסטופר. "תני לי ויסקי גדול."

2
כריסטופר יצא ממסוף דֶז אינווַאלִיד והלך תחת עצי הבוקיצה החשופים לאורך הסיין. צינת סתיו, שהדיפה ריח של מדרכה רטובה ושל נהר, חדרה מתחת לבגדיו וייבשה את הזעה על עמוד השדרה שלו. הוא חלף על פני גשר אלכסנדר השלישי, שעליו נשק פעם לאשתו וטעם את התפוז שאכלה לפני כן. הסוסים המכונפים על גג הגרַאנד פָּאלֶה נראו שחורים על רקע הזוהר החשמלי שאפף את העיר מלמעלה. "הצרפתים שואבים את האומץ מן הוולגריות שלהם," אמרה פעם קתי, כשראתה לראשונה, ככלה צעירה, את בהמות הברונזה האדירות האלה מנסות לעוף השמימה מן הבניין המכוער ביותר בצרפת.

שני שוטרים היו על הגשר. כל אחד מהם החזיק תת-מקלע תחת שכמייתו. כריסטופר חלף על פניהם ורק אחרי שהגיע אל הצל בקצה האחר של הגשר בדק שוב וראה שאיש אינו עוקב אחריו. כריסטופר הכיר את פריז יותר משהכיר עיר כלשהי באמריקה. הוא למד לדבר צרפתית בפריז, כתב בה את ספר שיריו, ושם גם גילה איך להכניס בחורות למיטה, אבל הוא כבר לא אהב אותה. פריז, יותר מרוב המקומות בעולם, הייתה עיר שבה נחשבה לאומיותו ראויה לגינוי ומקצועו - לבוז; הוא לא היה מסוגל להישאר בה זמן רב מבלי שיִצפו בו.

ליד המַדֶלֵיין נכנס כריסטופר לבית קפה, קנה זֶ'טוֹן וצלצל אל המפעיל שלו. כשטום ובסטר ענה, שמע כריסטופר את הקליק של המתקן העלוב שהצרפתים השתמשו בו כדי לצותת לטלפון של ובסטר. עוצמת הדיבור שלהם גברה ונחלשה בכל פעם שמכשיר ההקלטה במרתף שמתחת לאינוואליד משך כוח מן הקו.

"טום? מדבר קלישר."
הם דיברו אנגלית כי ובסטר לא הבין צרפתית כל-כך טוב; הוא היה קצת חירש, ובצעירותו למד ערבית. המאמץ הגדול, אמר ובסטר, הרס את יכולתו ללמוד כל שפה זרה אחרת. "אני אהיה אצל מרגרט הערב," אמר כריסטופר.

"זאת אומרת שיש לך דברים יותר טובים לעשות מאשר לבוא אלי לשתות משהו," אמר ובסטר.

כריסטופר חייך. טון דיבורו של ובסטר אמר לו שהוא גאה בתשובה השנונה והמהירה הזאת; הוא חשב שבזכותה נשמעת השיחה טבעית. ובסטר שתק וניסה לפענח, במאמץ שכמעט היה אפשר לשומעו, את הצופן הפשוט שהשתמשו בו בטלפון.

"...בוא נאכל יחד צהריים," אמר לבסוף. "מחר, בשעה אחת ב'טאילבנט'. אני יודע שאתה אוהב את הלובסטר שם."

"בסדר," אמר כריסטופר וניתק. עד שעלה במדרגות והזמין בירה בבר, הצליח להתגבר על החיוך שהעלה קולו של ובסטר על שפתיו. ובסטר לא הצטיין במיוחד בצפנים טלפוניים. אחרי שבע שנים, הוא ידע כי כל שם שמתחיל בצליל כּ' הוא שם טלפוני של כריסטופר. הוא הצליח לזכור ש"מרגרט" הוא כינוי לבית הבטוח ברחוב בּוֹנַפַּרט, שלכריסטופר היה מפתח שלו. נוסחת הזמן והמקום היא שבלבלה אותו. כריסטופר בילה שעות רבות לבדו במסעדות יקרות, מכיוון שוובסטר לא ידע אף פעם אם עליו להוסיף או להוריד שבע שעות מן הזמן שבו קבעו בטלפון להיפגש. ארוחת צהריים ב"טאילבנט" בשעה אחת פירושה היה ארוחת ערב בדירתו של ובסטר בשעה שמונה.

במובנים אחרים היה ובסטר מקצוען מיומן. כשהיה עדיין צעיר בשנות העשרים לחייו, הוא הציל ממלכה שלמה במזרח התיכון כשחדר לארגון מהפכני והפך אותו נגד עצמו, כך שהטרוריסטים רצחו זה את זה במקום את המלך שלהם. המלך שאותו הציל נשאר ידידו. כמו כל סוכן מודיעין טוב, ידע עכשיו ובסטר ליצור קשרי ידידות ולנצל את הידידים שרכש. שום פעילות אנושית לא הפתיעה אותו ולא זעזעה את רגשותיו.

ובסטר וכריסטופר לא נדרשו לתת הנחות זה לזה. הם חיו בעולם שבו כל הסודות האישיים גלויים. הם נחקרו לפני שהועסקו; כל דבר שאפשר לזכור אותו ולחזור עליו בקשר אליהם היה בתיק, האמת יחד עם הרכילות והשקרים. רכילות ושקרים היו בעלי ערך: הרבה אפשר להבין על אדם על-פי השקרים המסופרים עליו. אחת לשנה, ביום השנה להעסקתם, הם עברו בדיקה של גלאי שקר. המכונה מדדה את נשימתם, את הזעה על כפות ידיהם, את לחץ הדם והדופק שלהם, וידעה אם גנבו כסף מן הממשלה, נכנעו לחיזורים הומוסקסואליים, קיבלו שכר כפול מן המתנגדים, או נָאֲפוּ. הבדיקה נקראה "פִּרפּוּר". הם היו שואלים על אדם חדש "הוא כבר פורפר?" אם התשובה הייתה שלילית, הם לא סיפרו לאיש דבר, אפילו לא את שמו האמיתי של המפעיל שלו.

בעיני ובסטר היה הפרפור מבחן של אחווה. הוא האמין כי אלה שעברו אותו היו קרים ברוחם, מאומנים לצפות ולדווח, ולעולם לא לשפוט. הם חיפשו פגמים בבני אדם, ומעולם לא הופתעו למצוא אותם: הפוליגרף לימד אותם כל-כך הרבה על עצמם - לימד אותם שאפשר לקרוא אשמה על עור אדם בעזרת מכשיר מדידה - והם ידעו מהם כל הגברים.

לא הייתה להם שום פוליטיקה. לא היו להם ערכי מוסר, אלא בינם לבין עצמם. הם שיקרו לכולם מלבד לממשלתם, אפילו לילדיהם ולנשים שלתוכן חדרו, בקשר למטרותיהם ולעבודתם. ובכל זאת לא עניין אותם דבר מלבד האמת. הם היו מוכנים לשחד גברים, לפתות נשים, לגנוב ולהפיל ממשלות, כדי להגיע לאמת נקייה מכל רציונליזציה, או גורם ממַתן אחר. בינם לבין עצמם אמרו רק את האמת. קשרי החברות שלהם היו עמוקים מנישואים. הם היו זקוקים לאמון הדדי ביניהם כפי שגברים אחרים נזקקו לאהבה.

ובסטר חזר על הדברים האלה באוזני כריסטופר בכל פעם שהגזים בשתייה. הם היו נכונים למדי. לוובסטר האדיש היו דמעות בעיניו; הוא איבד צעיר אמריקני באַקְרָה. הבחור נורה על-ידי חברים בשירות הגנאי, שחשבו כי באמצעות רצח מתמודדים סוכנים חשאיים עם אויביהם. "מה שהבחור הזה באמת אהב בחיים האלה, זה מה שכולנו אוהבים," אמר כריסטופר. "זה כמו לחיות בספר לנערים." ובסטר כעס והתנפל על כריסטופר. "אבל הוא מת! כמה אנשים מתים ראית? אני יכול למנות אותם במקומך." כריסטופר מזג לחברו הוותיק עוד משקה. "אין צורך; אני זוכר," אמר, "אבל, טום, תגיד לי את האמת. אם החובבנים השחורים האלה היו יורים בך, מה הייתה המחשבה האחרונה שלך?" ובסטר הניע את ראשו מצד אל צד כדי לסלק את הוויסקי מקולו. "הייתי צוחק. המוות שלי היה הופך לבדיחה מחורבנת." כריסטופר הרים את כוסו. "לזכר הנעדרים," אמר.

ובסטר היה נמוך ושרירי. פעם היה אלוף ייל בהדיפת כדור ברזל. הוא לבש את הבגדים שהיו לו בקולג', לפני חמש-עשרה שנה, ונעליים שירש מאביו, שהיו קטנות ממידתו בחצי מספר. אף-על-פי שהיה מכוער ולא היה לו מזל עם נשים, הוא נהנה ממראהו הטוב של כריסטופר ומן הדרך שנשים נמשכו אליו. "אני הפורטרט שאתה מחזיק בעליית הגג שלך," אמר לכריסטופר. "בכל פעם שאתה חוטא, אני מקבל עוד יבלת."

כריסטופר, שסיים את הבירה שלו, זכר את זה וצחק בקול רם כשראה בעיני רוחו את דמותו של ובסטר ברורה כמו בחיים. הבַּרמן סילק את כוסו ולא שאל אם הוא מעוניין בעוד משקה.

בבית הבטוח, דירה בקומה השישית של בניין ישן מאחורי האֶקוֹל דֶה בּוֹזָאר, אכל כריסטופר את המזון שהושאר למענו במקרר, התקלח והתיישב מול מכונת כתיבה נישאת. הוא עבד על הדוח שלו עד ששמע את התנועה מתחדשת בבוקר לאורך הסיין. הוא לא כתב שום דבר על לואונג, ורק כלל את הקבלה על הכסף שזרק לנהר. הוא שרף את רשימותיו ואת הסרט של מכונת הכתיבה ושטף את האפר במי האסלה.

אחרי שהניח את הדוח המודפס בתוך ציפית הכר שלו, שכב לישון וישן שתים-עשרה שעות. הוא חלם שאשתו עומדת כשהאור מאחוריה בחדר במדריד, שם ישן פעם עם בחורה אחרת, ואומרת לו שהיא ילדה; גם בשנתו ידע מוחו שלא היה לו שום ילד, והוא סיים את החלום.

3
דירתו של טום ובסטר באַוֶונִי הוֹש הייתה שייכת בעבר לאחד מאציליו של בונפרטה. הסלון שמר על טעמם של המרקיז וצאצאיו. כוהנות שבורות-אף עמדו בפינות התקרה; נשים ורדרדות ערכו פיקניק על גדותיו הירוקים של נחל צבוע שזרם לאורך לוחות העץ של הקיר.

"טום צוחק על הדקורציה," אמרה סיביל, אשתו, "אבל בתוך תוכו הוא חושב שזה טְרֶה לוּקס."

"אין צורך בכל זה לפני ששאר האורחים באים," אמר ובסטר. "פול יודע שהדקורציה המרכזית בכל הבתים שלנו היא כיס האשכים שלי, שאותו תלית על הקיר כבר לפני שנים, סיביל." "פול יודע את זה?" שאלה סיביל. "אבל לימדו אותו לשים לב לכול, נכון? פול, טום תמיד כל-כך שמח לראות אותך. הוא אומר לי במיטה, שאתה הכי טוב מכל החבורה. במיטה - איזה משמעות יש לזה, לפי דעתך?"

סיביל ובסטר הייתה אישה זריזה שאהבה להעמיד פנים שהיא נשואה לגבר איטי. פניה העדינות היו יפות בתמונות יותר משהיו בחיים. תמונות שלה היו בכל חדר, והן הביכו אותה; כשהזמינה זרים הביתה הייתה מסלקת אותן. ובסטר נשא אותה כשחשב שלא יהיה מעוניין במין עם אישה אחרת עד סוף ימיו, והוא עדיין הסתכל על אשתו כאילו הסתובבה בחדר - תמיד - בבגד בלט. הוא היה הצלם שצילם את התמונות.

כריסטופר לקח את המשקה שסיביל הכינה בשבילו ונשק לה על הלחי. הוא הושיט את הדוח שלו לוובסטר. "תקרא את שני הדוחות הראשונים, אם יש לך רגע," אמר. "יכול להיות שתרצה לשלוח משהו הערב."

"למה אתה כל-כך טוב בעבודה, פול?" שאלה סיביל. "אתה יודע?"
"אנשים סומכים עליו," אמר ובסטר.
"באמת? ולא היית חושב ששמועות מתפשטות?"
"כן, אני חושב שכן, סיביל," אמר כריסטופר. "את רואה שטום לא משאיר אותנו אף פעם לבד."
"הוא ככה מאז שהוא התחיל להיחלש," אמרה סיביל. "זה היה ביום הרביעי של ירח הדבש שלנו. הוא לקח אותי לניו-יורק, למלון 'אסטור'. הייתי אז בתולה תמימה מטַיידווֹטֶר, וירג'יניה. כל-כך הרבה זיכרונות. טום היה מתאכסן ב'אסטור' כשהוא היה חייל ופוגש אנשים מעניינים בבר."

סיביל, שישבה ברגליים שלובות על מסעד היד של הכורסה של כריסטופר, הורתה באצבע על ובסטר, שמעולם לא הראה שום סימן שהוא שומע את מה שנאמר עליו.

ובסטר טפח בידו על הדוח. "זה ממש חם, יותר מזיקוק," אמר. "אתה חושב שדיאֶם ונוּ באמת בקשרים עם הצפון?"

"למה לא? הם בטח כבר לא סומכים על וושינגטון."
"איך היה נוּ במסיבה?"
"מנומס. לא שאלתי אותו ישירות מה הוא מתכנן. בעיני וולקוביץ זה לא מצא חן."
"שיזדיין וולקוביץ. כל מה שהוא רוצה לעשות זה לרוקן סלי אשפה."

"טוב, הוא ציפה לדעת כל מה שקרה בווייטנאם," אמר כריסטופר. "הוא לא רואה שום היגיון בדברים שאני עושה, בהפעלת אנשים כמו לואונג. זה מעצבן את המקשר מהמשטרה. במובן מסוים, הוא דווקא הגיוני. מה מועילה בניית מוסדות דמוקרטיים לוולקוביץ? בעיני דיאם ונו זה לא מוצא חן, והם יודעים מי עושה את זה."

"ומה בקשר ללואונג?" שאל ובסטר. הוא רוקן את כוסו והגיש אותה לסיביל למילוי.
"נו עומד לתפוס אותו ולהרוג אותו. קודם הם קצת יענו אותו בשביל הרושם."

ובסטר הסתכל רגע על כריסטופר, ואחר-כך הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו. "הזהרת אותו?"

"קיבלתי הוראה לא להזהיר אותו," אמר כריסטופר.
ובסטר שב והניח את משקפיו על אפו וחזר לקריאה.
סיביל הביאה להם עוד משקה. "קשה לי לא לשמוע חלק מהדברים ששניכם מדברים," אמרה. "פול, אתה רוצה לשחק איתי טניס מחר?"
"אני נוסע מחר לרומא."
סיביל הרימה את ידיה במחאה. "אבל ארוחת הערב!" אמרה.

כריסטופר אמר לה שמטוסו יוצא רק בשתיים אחר חצות, וסיביל המשיכה במה שרצתה לומר כאילו לא דיבר אליה. הוא תהה בלבו איך הצליח ובסטר למצוא דרך להציע לה נישואים; סיביל ענתה לפעמים על שאלות שנשאלה רק כעבור יום או שבוע.

"אתה לא יודע מה מצפה לך כאן," אמרה. "טום הזמין את דֶניס פולי, יד ימינו של הנשיא. ואני נזכרתי שהארי מק'קיני לא נמצא בעיר, אז הזמנתי את אשתו המקסימה, פֶּגי, שחושבת שהיא עורכת-הדין של השגרירות, ולא בעלה. לפגי הייתה דעה טובה על עצמה גם כשלמדנו יחד ב'סְוויט בְּרייאר'. זה עומד להיות מעניין, פול."

ובסטר הניח את הדוח של כריסטופר במזוודת הג'יימס בונד שלו ונעל אותה. "אחיו של פולי ואני הדפנו יחד כדור ברזל," אמר. "האח בסדר גמור. את פולי אני לא מכיר."

"היית איתו בהמון פגישות כל השבוע," אמרה סיביל. "כל השגרירות נפגשה איתו. פולי בא לפריז לומר לדה-גול מי באמת מנהל את העולם. הנשיא קנדי חשב שהוא צריך לדעת - אלא שדה-גול לא מוכן להיפגש עם פולי. קנדי הנהדר! האיש הזה כל-כך סקסי. הוא לחץ את היד הקטנה הזאת כשהוא היה פה עם הגברת הראשונה, ואני אמרתי: 'גם אני חושבת שאי-אפשר לעמוד בפני קסמיך, אדוני הנשיא.'"

"מה הוא אמר לך, סיביל?"
"הוא אמר, 'נעים מאוד,' והעביר אותי אל ג'קי. אחר-כך היא אמרה אותו דבר ושוב העבירה אותי הלאה. הם לחצו ידיים כמו בעלי חגורה שחורה."

ובסטר אחז בסנטרה של סיביל. "סיביל," אמר, "בואי נימנע מן הסגנון הדרומי הזה כשפולי יגיע הנה. הוא לא מכיר אותך."

"כולנו נהיה מאוד מנומסים, טום. אני באמת חושבת שהממשלה הזאת שינתה לטובה את כל הטון של החיים האמריקניים. הנה, פגי מק'קיני קראה את פרוּסט בשפת המקור והיא לומדת את כל השמות של הארצות החדשות באפריקה. היא אומרת שהעם בזימבאבווי רוצה אורז וכבוד. תמיד חשבתי שהם רוצים כסף."

"סיביל, מה דעתך שזה יהיה המרטיני האחרון שלך?" שאל ובסטר.
"אני חייבת לעשות משהו כשאתה ופול מדברים על בגידה ועינויים."
"אנחנו לא נהנים מזה," אמר ובסטר.
"שטויות," אמרה סיביל, "אני חושבת שזה די משמח אותך."

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

דמעות של סתיו - צ'ארלס מק'קרי
Tears of Autumn - Charles McCarry