» טקסט  » ספרים תרגום  » ספרים חדשים באוקטובר 2006       חזור

המגדלור
מאת: פ. ד. ג'יימס
The Lighthouse - PD James

ההוצאה: אריה ניר הסופר הנודע נייתן אוליבר נמצא תלוי על המגדלור של האי קומב. האי קומב, השוכן מול חופי קורנוול, היה מאות שנים רכושה של משפחת הולקומב. היום הוא אתר נופש יוקרתי לאנשים מכובדים, סופרים, אומנים, מדענים ופוליטיקאים, שבאים למצוא בו שלווה עם הבטחה לשמירה קפדנית על פרטיותם ועל ביטחונם. הנסיבות מחייבות למסור את חקירת המקרה לידיו של חוקר מיומן ומנוסה, היודע לשמור על חשאיות מוחלטת. תת-ניצב אדם דלגליש נקרא לפענח את התעלומה. לכאורה, לאיש מהאורחים או מצוות העובדים באתר אין מניע מובהק לרצח, אם כי מעטים האנשים שבאמת הצטערו על מותו של הסופר המפורסם; אדם נכלולי, מעורר מתחים וכעס שקומם עליו אנשים רבים.

כאשר מתגלה בכנסייה גופתו של הכומר לשעבר אדריאן בויד, שהודח ממשרתו, נגמל מאלכוהוליזם והיום הוא אחד מהעובדים באתר, נשאלת השאלה אם אותו רוצח הכה שוב ומי הבא בתור?

פ. ד. ג'יימס, מלכת ספרי המתח הבריטית בת-זמננו, כתבה ספרים רבים, שרובם הוסרטו ושודרו בטלוויזיה, בסדרות שבהן מככבת דמותו הבלתי-נשכחת של המפקח אדם דלגליש. זכתה בפרסים ובתארי כבוד רבים, והוכתרה ב-1991 בתואר "הברונית ג'יימס מהולנד פארק". גרה בלונדון ובאוקספורד.

מתוך הספר: פרולוג
תת-ניצב אדם דלגליש התרגל מכבר להיקרא בדחיפות לפגישות לא מתוכננות, בזמן הכי פחות מתאים ועם אנשים ששמם לא נמסר לו, אבל לרוב היה לכל הפגישות האלו מכנה משותף אחד: הוא יכול להיות סמוך ובטוח שבמקום כלשהו מוטלת גופה המצפה לטיפולו. היו גם שיחות טלפון דחופות אחרות, פגישות אחרות, לעתים עם אנשים בדרגים הגבוהים ביותר. מאז שנעשה עוזרו הקבוע של המפקח הכללי של המשטרה, נדרש דלגליש לבצע מספר תפקידים אשר ככל שגדל מספרם ורבתה חשיבותם, כן הם הלכו ונעשו כה בלתי מוגדרים עד שרוב עמיתיו כבר נואשו מלאפיין אותם. אבל מרגע היכנסו לפגישה הזו, בבוקר שבת, ה-23 באוקטובר, בשעה עשר חמישים וחמש, במשרדו של סגן המפקח הכללי הַרקנֶס שבקומה השביעית של הניו-סקוטלנד-יארד, התעוררה בו תחושה שאין לטעות בה של רצח לא מפוענח. לתחושה זו לא היה כל קשר למתח מסוים שניכר בפנים שהופנו אליו; כישלונות עבר של המשטרה כבר עוררו דאגה גדולה מזו. יהיה נכון יותר לומר שמוות לא טבעי מעורר תמיד מין תחושה לא נוחה, הכרה טורדנית בעובדת קיומם של דברים שלביורוקרטיה אין כל שליטה עליהם.

רק שלושה גברים המתינו לבואו של דלגליש והוא הופתע לראות ביניהם את אלכסנדר קוניסטון, איש משרד החוץ. הוא חיבב את קוניסטון, אחד מהאקסצנטרים הבודדים שעדיין נותרו בשירות החוץ, שהלך ונעשה קונפורמי ופוליטי מיום ליום. לקוניסטון יצאו מוניטין של מומחה בניהול משברים. המוניטין הללו היו מבוססים בחלקם על אמונתו שלא קיים מצב חירום שבו לא ניתן לטפל בהתאם לתקדימים ולתקנות של המשרד; עם זאת, במקרים שבהם אמצעים שמרניים אלה לא הוכיחו את עצמם, הייתה לו יכולת מסוכנת לגלות יוזמה יצירתית שלפי כל היגיון ביורוקרטי סופה להסתיים באסון, אלא שזה מעולם לא קרה. דלגליש, שרק מעטים מהמבוכים הביורוקרטיים של וסטמינסטר היו זרים לו לחלוטין, החליט מכבר שפיצול האישיות הזה הוא תורשתי. בני קוניסטון לדורותיהם היו חיילים. בעברה האימפריאליסטי של בריטניה נזרעו שדות הקרב הזרים בגופות קורבנותיהם הנשכחים של משברים קודמים שניהלו בני קוניסטון. גם הופעתו החיצונית המוזרה של קוניסטון שיקפה את השניות שבאישיותו. הוא היה היחיד מבין עמיתיו שהקפיד ללבוש חליפת פסים שמרנית של עובד מדינה משנות השלושים, בעוד שפניו החזקות והגרמיות, לחייו המנומשות ושערותיו הסוררות, הזקורות על קודקודו כמו שלף אחר קציר, שיוו לו מראה של איכר.

הוא ישב ליד דלגליש, מול אחד מהחלונות הרחבים. בעשר הדקות הראשונות של הפגישה הנוכחית המעיט בדיבור שלא כדרכו, ועכשיו הטה מעט את כיסאו על רגליו האחוריות וסקר בשוויון נפש את נוף הצריחים והמגדלים המואר בקרניה של שמש הבוקר, שהייתה תופעה נדירה בעונה זו של השנה ומן הסתם תיעלם במהרה. מבין ארבעת הגברים הנוכחים בחדר - קוניסטון, אדם דלגליש, הסמפכ"ל הרקנס וצעיר לא מוכר מ-5MI, שהוצג בשם קולין ריווס - דווקא קוניסטון, שנושא השיחה נגע לו במיוחד, היה זה שהמעיט בדיבור מכולם. ואילו ריווס, שעשה מאמצים נואשים לזכור את הנאמר בלי להזדקק לאמצעי המשפיל של כתיבת עיקרי הדברים, עדיין לא אמר דבר. עכשיו פתח קוניסטון את פיו כדי לסכם את הדיון.

"רצח יהיה מביך מאוד מבחינתנו, אם כי בנסיבות הקיימות התאבדות תהיה מביכה לא פחות. עם מוות בתאונה נוכל לחיות איכשהו. בהתחשב בזהותו של הקורבן, העניין יתפרסם ברבים בכל מקרה, אבל הוא יישאר בשליטה, כל עוד לא מדובר ברצח. הצרה היא שאין לנו הרבה זמן. המועד המדויק למפגש הבינלאומי הסודי הזה טרם נקבע, אבל ראש הממשלה רוצה לקיים אותו בתחילת ינואר. זהו זמן טוב. הפרלמנט בפגרה וכמעט שום דבר לא קורה, וגם לא צפוי לקרות, אחרי חג המולד. וראש הממשלה החליט שהאי קוֹמְבּ הוא המקום המתאים ביותר. אז אתה לוקח על עצמך את הטיפול במקרה, אדם? טוב."

לפני שדלגליש הספיק לענות התערב הרקנס בשיחה ואמר, "אם העניין יצא לפועל, נוכל להבטיח את רמת האבטחה הגבוהה ביותר."

דלגליש חשב, גם אם היית יודע מי ישתתף בוועידה הסודית הזאת או מה מטרתה, ובזה אני מסופק, לא היית חושב לספר לי. ענייני אבטחה תמיד התנהלו על בסיס של חייב-לדעת בלבד. הוא היה יכול לנחש, אולי, אבל זה לא סקרן אותו במיוחד. עם זאת, ביקשו ממנו לחקור מוות אלים ויהיו דברים שהם יצטרכו בלית ברירה לספר לו.

לפני שקולין ריווס הספיק לתפוס שהגיע תורו להתערב בשיחה, אמר קוניסטון, "נטפל בכל מה שצריך, כמובן. אנחנו לא צופים בעיות מיוחדות. היינו במצב דומה לפני מספר שנים - עוד לפני זמנך, הרקנס - כשפוליטיקאי בכיר החליט להיפטר לזמן-מה מקצין הבטיחות שלו ויצא לשבועיים חופשה בקומב. אחרי שהחזיק מעמד יומיים בשקט ובבדידות, הבין האורח שחייו אינם חיים בלי התיקים הסודיים שלו. נדמה לי שזה בדיוק המסר שקומב אמור להעביר, אבל האיש לא קלט את זה. לא, אני לא חושב שנצטרך להטריד את ידידינו שמדרום לתמזה."

נו, זאת לפחות הייתה בשורה טובה. המעורבות של שירותי הביטחון תמיד סיבכה את העניינים. דלגליש היה סבור שכתוצאה מהדרישה הציבורית לפתיחות גדולה יותר איבדו שירותי הביטחון, ממש כמו המלוכה, חלק כה גדול מהמסתורין שלהם, עד שלכאורה אבד להם חלק מהילת הסמכותיות המיסטית למחצה שמואצלת על אנשים המתעסקים בתעלומות אזוטריות. בימינו מפרסמים אמצעי התקשורת את שמו ואת תמונתו של האיש העומד בראש שירותי הביטחון - האישה שמילאה את התפקיד הזה לפני הממונה הנוכחי אפילו כתבה אוטוביוגרפיה - והמטה שלהם שוכן בבניין מוזר למראה בסגנון אוריינטלי, מין אנדרטה למודרניות השולטת על סביבותיה בגדתו הדרומית של נהר התמזה, שנראה כאילו נועד למשוך תשומת-לב, לא להדוף אותה.

לאובדן ההילה המיסטית יש לא מעט חסרונות; הארגון נתפס מעתה כסתם עוד משרד ממשלתי, המאויש באנשים בעלי חולשות אנושיות שעושים ביזיונות כמו כל יתר פקידי הממשלה. אבל הוא לא ציפה שתהיינה לו בעיות עם שירותי הביטחון. העובדה שאת 5MI ייצג אדם בדרג ביניים העידה כי מקרה מוות בודד שהתרחש באי מרוחק מהחוף לא עומד בראש דאגותיו של השירות.

"אני לא יכול להתחיל לעבוד בלי לקבל עוד פרטים," אמר. "כל מה שאמרתם לי היה מי מת, איפה הוא מת וכנראה גם איך. ספרו לי משהו על האי. איפה בדיוק הוא נמצא?"

הרקנס, שהיה באחד ממצבי הרוח הרעים שלו, ניסה ללא הצלחה יתרה להסוות את נרגנותו בהפגנת חשיבות עצמית ובנטייה להרבות במלל. על השולחן הייתה מפה גדולה, מונחת קצת במעוקם. אחרי שיישר אותה בפנים זועפות, במקביל לשולי השולחן, הדף הרקנס את המפה אל דלגליש ונעץ בה את אצבעו.

"הוא נמצא כאן, האי קומב. מול חופי קורנוול, במרחק של כשלושים קילומטרים דרומית-מערבית לאי לוּנדי ובערך עשרים קילומטרים מהיבשת, או מפֶּנטווֹרזי, במקרה הזה. ניוּקֵי היא העיר הגדולה הקרובה ביותר." הוא הסתכל על קוניסטון. "מוטב שאתה תמשיך. זה הבייבי שלך יותר מאשר שלנו."

קוניסטון דיבר ישירות אל דלגליש. "תרשה לי לבזבז קצת זמן על סקירה היסטורית. היא תסביר לך את קומב, ואם לא תדע את הפרטים האלה, אתה עלול להתחיל מנקודת פתיחה לא טובה. במשך יותר מארבע-מאות שנים היה האי בבעלותה של משפחת הוֹלקוֹמבּ, שתפסה עליו חזקה במאה השש-עשרה, אם כי איש כנראה אינו יודע איך בדיוק. בהחלט ייתכן שאיזה הולקומב חתר לשם עם כמה שכירי חרב חמושים, תקע במקום את דגל המשפחה והשתלט על האי. קרוב לוודאי שלא היו לו הרבה מתחרים. עם הזמן אישר הנרי השמיני את הבעלות, אחרי שנפטר תחילה מסוחרי העבדים הים-תיכוניים שהתנחלו באי ופשטו ממנו על חופי דבון וקורנוול. מאז היה קומב עזוב פחות או יותר, עד המאה השמונה-עשרה, אז התחילה המשפחה להתעניין באי וביקרה שם מדי פעם כדי להתבונן בחיי הציפורים או לערוך פיקניקים.

ב-1912 החליט ג'רלד הולקומב, שנולד בשלהי המאה התשע-עשרה, להקים על האי אתר נופש למשפחתו. הוא שיפץ את הקוטג'ים ובנה בית גדול עם אגף מגורים לאנשי משק הבית. בימים העליזים שלפני מלחמת העולם הראשונה הגיעה המשפחה לשם בכל קיץ. אבל המלחמה שינתה הכול. שני הבנים הגדולים נהרגו, אחד בצרפת והאחר בגליפולי. בני הולקומב היו אנשים שנהרגים במלחמות, ולא כאלה שעושים מהן כסף. בבית נשאר רק הבן הצעיר, הנרי, שחלה בשחפת ולא היה כשיר לשירות צבאי. אחרי מות אֶחיו הוא סבל כנראה מתחושה של פחיתות ערך עצמית ולא גילה רצון מיוחד לרשת את חלקם. כספה של המשפחה לא בא מהקרקעות כי אם מהשקעות מוצלחות, ובסוף שנות העשרים הוא אזל, פחות או יותר. ב-1930 הקים הנרי בשארית כספו קרן צדקה, מצא מספר תורמים עשירים ומסר את האי ואת הנכסים שעליו לידי חבר הנאמנים. הוא ביקש להפוך את האי למקום מנוחה והתבודדות לאנשים בעמדות כוח והשפעה הזקוקים להפוגה מטרדות חייהם המקצועיים."

כעת גחן קוניסטון לראשונה אל תיקו, פתח אותו ושלף ממנו אוגדן הנושא את החותמת "סודי ביותר". הוא פשפש בין המסמכים עד שמצא את מבוקשו, גיליון נייר יחיד. "אני מחזיק כאן את הניסוח המדויק של תקנון הקרן. הוא מבהיר היטב את כוונותיו של הנרי הולקומב: עבור אישים הנושאים על שכמם את עול הפעילות רבת הסיכון והפרך בשירותם של הכתר ושל האומה, בין אם בכוחות המזוינים, בפוליטיקה, בתעשייה או באמנויות, וזקוקים לתקופת שיקום והתאוששות בבדידות, בשקט ובשלווה. אופייני לתקופה ההיא בצורה מקסימה, לא? אף מילה על נשים, כמובן. צריך לזכור שזה נכתב ב-1930.

מכל מקום, הכול נוהגים על-פי הדעה המקובלת, שהמילה 'אישים' מכוונת גם לנשים. הם מקבלים חמישה אורחים לכל היותר, המשוכנים על-פי בחירתם בבית הראשי או באחד מבתי האבן. האי קומב מספק בעיקר שלווה וביטחון. ובעשרות השנים האחרונות, הביטחון הוא כנראה הדבר היותר חשוב. אנשים המעוניינים בפסק זמן למחשבה יכולים ללכת לשם בלי המאבטחים שלהם, בידיעה ברורה שיהיו מוגנים ושאיש לא יפריע את מנוחתם. יש שם מנחת מסוקים המאפשר להם להגיע בטיסה, והנמל הקטן הוא המקום היחיד שבו יכול לעגון מי שמגיע דרך הים. מבקרים אקראיים אינם רשאים לעלות לאי ואפילו השימוש בטלפונים ניידים אסור - ובלאו הכי אין שם קליטה. הם שומרים על פרופיל נמוך מאוד. האנשים המתקבלים שם מגיעים לרוב על-פי המלצה אישית, של אחד הנאמנים או של אורח לשעבר או של מבקר קבוע. אתה יכול לראות בעצמך את היתרונות שיש למקום הזה עבור תוכניתו של ראש הממשלה."

ריווס פלט פתאום, "מה רע בצֶ'קֶרס, אחוזתו הכפרית של ראש הממשלה?"

האחרים הפנו אליו מבט מלא התעניינות מנומסת של מבוגרים הנכונים לרצות ילד מפותח שלא לפי גילו.

"שום דבר," אמר קוניסטון. "בית נחמד עם כל הנוחיות, עד כמה שידוע לי. אבל אורחים המוזמנים לצ'קרס נוטים למשוך תשומת-לב. והאם לא זאת כל מטרת בואם לשם?"

"איך שמעו בדאונינג סטריט על האי?" שאל דלגליש.

קוניסטון החזיר את גיליון הנייר אל האוגדן שלו. "אחד מחבריו של ראש הממשלה, שזכה לא מכבר בתואר אצולה, סיפר לו עליו. הוא הלך לקומב כדי לנוח מהפעילות המסוכנת והמפרכת של הוספת עוד רשת מרכולים לאימפריה הכלכלית שלו ועוד כמה מיליארדים להונו האישי."

"אני מניח שיש שם צוות עובדים קבוע. או שמא האישים החשובים מדיחים בעצמם את כלי האוכל שלהם?"

"ישנו המזכיר של הקרן, רופרט מייקרופט, לשעבר עורך-דין בוורנבורו. היינו חייבים להכניס אותו בסוד העניין וכמובן גם להודיע לחבר הנאמנים שלשכת ראש הממשלה תודה להם מאוד אם יוכלו לארח כמה מבקרים חשובים בתחילת ינואר. שום דבר אינו סופי לפי שעה, אבל ביקשנו שלא יקבלו שום הזמנות אחרי סוף חודש זה. יש שם צוות רגיל - סִירַאי, סוכנת בית, טבחית. יש לנו קצת מידע על כל אחד מהם. אחד או שניים מהאורחים הקודמים היו חשובים מספיק כדי להצריך בדיקה ביטחונית. הכול נעשה בחשאיות מוחלטת. במקום גר רופא, ד"ר גאי סטָוֶולי, עם אשתו, אם כי הבנתי שהיא שוהה מחוץ לאי יותר מאשר עליו. אינה יכולה לסבול את השעמום, כנראה. סטוולי הוא פליט ממרפאה לונדונית לרפואת משפחה. מתברר שילד מת כתוצאה מאבחון שגוי שלו, לכן חיפש לעצמו עבודה במקום שבו לא יקרה דבר חמור יותר מנפילה של מישהו מהמצוק, ובזה איש לא יוכל להאשים אותו."

"רק לאחד מתושבי האי יש עבר פלילי," אמר הרקנס. "הסיראי, יאגו טַמלין, הורשע ב-1998 בגרימת חבלה חמורה. הבנתי שהיו לו נסיבות מקלות אבל זו הייתה תקיפה אלימה מאוד. הוא נדון לשנים-עשר חודשי מאסר. מאז הוא לא הסתבך בצרות."

"מתי הגיעו האורחים שנמצאים שם עכשיו?" שאל דלגליש.

"כל החמישה באו בשבוע שעבר. הסופר נייתן אוליבר, בתו מירנדה והעורך הלשוני שלו דניס טרֶמלֶט הגיעו ביום שני. דיפלומט גרמני בדימוס, דוקטור ריימוּנד שפַּיידֶל, שכיהן בעבר כשגריר ארצו בבייג'ין, הגיע ביכטה פרטית מצרפת ביום רביעי, ודוקטור מארק יֵילַנד, מנהל מעבדת המחקר הייס-סקולינג במידלנדס, שהייתה יעד להתקפות של פעילי התנועה נגד ניסויים בבעלי חיים, הגיע ביום חמישי. מייקרופט יוכל לתת לך תמונה שלמה יותר."

הרקנס התערב בשיחה. "כדאי שתיקח איתך מספר מינימלי של אנשים, לפחות עד שתדע בפני מה אתה עומד. ככל שהפלישה תהיה קטנה יותר כן ייטב."

"יהיה קשה לקרוא לזה פלישה," אמר דלגליש. "עוד אין לי מחליף לטָרַנט, אבל אני אקח איתי את המפקחת מיסקין ואת סמל בנטון-סמית. קרוב לוודאי שבשלב זה נוכל להסתדר בלי טכנאי הזיהוי הפלילי ובלי צלם רשמי, אבל אם יתברר שמדובר ברצח אצטרך לקבל תגבורת או להעביר את החקירה לטיפולה של המשטרה המקומית. אני אזדקק לפתולוג. אדבר עם קיינסטון, אם אצליח להשיג אותו. ייתכן שהוא עסוק כעת במקרה אחר ויהיה מחוץ למעבדה שלו."

"אין צורך להתקשר אליו," אמר הרקנס. "אנחנו משתמשים בשירותיה של אדית גלניסטר. אתה מכיר אותה, כמובן."

"היא לא פרשה?"

"רשמית, כבר לפני שנתיים," אמר קוניסטון. "אבל היא עובדת מדי פעם, בעיקר על מקרים רגישים בחו"ל. כנראה, בגיל שישים וחמש כבר הספיק לה ממגפי גומי, מהתבוססות בבוץ טובעני בשדות עם בלשי המשטרה המקומית ומבדיקת גופות מתפוררות המוטלות בתעלות."

דלגליש היה מסופק אם זו אכן הייתה הסיבה האמיתית לפרישתה הרשמית של פרופסור גלניסטר. מעולם לא יצא לו לעבוד איתה אבל הוא הכיר את המוניטין שיצאו לה. היא הייתה אחת הנשים המוערכות ביותר בתחום הפתולוגיה המשפטית, והייתה ידועה ביכולתה להעריך בדייקנות כמעט לא טבעית את שעת המוות, במהירות שבה כתבה את דיווחיה המפורטים, בבהירות ובסמכותיות שבהן העידה בבתי-המשפט.

היא הייתה ידועה גם בהתעקשותה לשמור על הבחנה ברורה בין תפקידי הפתולוג לבין תפקידיו של הקצין המנהל את החקירה. פרופסור גלניסטר, ידע דלגליש, לעולם אינה מוכנה לשמוע פרטים על נסיבות הרצח לפני בדיקת הקורבן, על מנת להבטיח שתבוא אל הגופה בלי כל דעות מוקדמות. הסיכוי לעבוד איתה סקרן אותו ולא היה לו ספק שמשרד החוץ ולא אחר יזם את הפנייה הראשונית אליה. ואף-על-פי-כן הוא העדיף לעבוד עם הפתולוג המשפטי הרגיל שלו.

"אתה לא רוצה לומר שמיילס קיינסטון אינו יודע לסתום את הפה?"

הרקנס התערב בשיחה. "ודאי שלא, אבל קורנוול היא לא בדיוק הטריטוריה שלו. פרופסור גלניסטר מוצבת כיום בדרום-מערב המדינה. ומכל מקום, קיינסטון לא פנוי כרגע, בדקנו איתו." כמה מתאים למשרד החוץ, חשב דלגליש. בטוח שהם לא בזבזו זמן. הרקנס הוסיף ואמר, "תוכל לפגוש אותה בבסיס חיל האוויר בסנט מוֹגָן, ליד ניוקֵי, הם גם יעמידו לרשותכם מסוק מיוחד שיביא את הגופה לחדר המתים שבו היא תעבוד. היא תתייחס לזה כאל מקרה דחוף. תוכל לקבל את הדוח שלה כבר מחר במשך היום."

"מייקרופט צלצל אליך אפוא מיד אחרי מציאת הגופה?" שאל דלגליש. "אני מניח שהוא פעל בהתאם להנחיות שקיבל."

"נתנו לו מספר טלפון, הזהירו אותו שהמספר הזה סודי ביותר והורו לו לטלפן לחבר הנאמנים אם יקרה משהו לא נעים באי. הודענו לו שאתה אמור להגיע במסוק בשעות אחר הצהריים המוקדמות," אמר הרקנס.

"הוא יתקשה להסביר לעמיתיו מדוע במקרה המוות המסוים הזה הוזעקו תת-ניצב ומפקחת ממשטרת המטרופולין במקום שאנשי מחלקת הזיהוי הפלילי המקומיים יטפלו בזה," אמר דלגליש, "אבל אני מניח שדאגתם לכיסוי מתאים."

"עשינו כמיטב יכולתנו. מפקד המשטרה המקומית הוכנס בסוד העניין, כמובן," אמר הרקנס. "אין טעם להתחיל להתווכח מי יהיה האחראי לחקירה לפני שנברר אם יש לנו בכלל רצח לחקור. בינתיים הם ישתפו פעולה. אם אכן מדובר ברצח והאי מאובטח כפי שהם טוענים, מספר החשודים צריך להיות מוגבל. זה יזרז את החקירה."

רק אדם שאין לו מושג בחקירת רצח, או מישהו ששכח למרבה הנוחות את האירועים הפחות מוצלחים מעברו, יכול להיות בעל שיפוט לקוי עד כדי כך. גם קבוצה קטנה של חשודים, שכל אחד מחבריה אדם אינטליגנטי ושקול שלא יאבד את עשתונותיו וידע להתגבר על הדחף ההרסני לנדב יותר מידע מכפי שהתבקש לעשות, יכולה לסבך כל חקירה ולהוציא את התביעה מדעתה.

ליד הדלת הסתובב קוניסטון ושאל, "אני מניח שהאוכל על האי קומב משביע רצון? המיטות נוחות?"

הרקנס ענה לו בקרירות. "לא הספקנו לבדוק. לאמיתו של דבר, הדבר גם לא עלה על דעתי. נראה לי שהשאלות אם הטבחית יודעת לעשות את מלאכתה כהלכה או מה מצב המזרנים נוגעות לכם יותר מאשר לנו. אנחנו מתעניינים בגופה."

קוניסטון קיבל את העקיצה ברוח טובה. "נכון. אנחנו נבדוק את העניינים הללו אם הוועידה הזו תצא לפועל. הדבר הראשון שהעשירים ובעלי השררה לומדים להעריך הוא הנוחות. הייתי צריך לציין קודם שהנצר האחרון לבית הולקומב היא תושבת קבועה על האי. מיס אמילי הולקומב, בת שמונים פלוס, מרצה באוקספורד לשעבר. היסטוריונית, אם אינני טועה. זה התחום שלך, לא כן, אדם - אבל אתה למדת במקום האחר, בקיימברידג', כמדומני? היא תשתף איתך פעולה או תעשה לך את המוות, אחת מהשתיים. ואם אני יודע משהו על נשים אקדמאיות, האפשרות השנייה סבירה יותר. תודה שאתה לוקח את זה על עצמך. אני אהיה בקשר."

הרקנס קם כדי ללוות את קוניסטון ואת ריווס אל מחוץ לבניין. דלגליש נפרד מהם ליד המעליות וחזר למשרדו. ראשית עליו לטלפן לקייט ולבנטון-סמית. לאחר מכן יצטרך לערוך שיחה טלפונית נוספת, קשה יותר. הוא ואֶמה לוונהאם היו אמורים לבלות יחדיו את הלילה ואת כל יום המחרת. אם היא תכננה להסתובב בלונדון אחר הצהריים, ייתכן שכבר יצאה לדרך. במקרה זה ינסה לתפוס אותה בטלפון הנייד. זאת לא תהיה השיחה הראשונה מסוג זה שהם ינהלו, וכמו תמיד היא תצפה לה במידה מסוימת. היא לא תתלונן - אמה לעולם אינה מתלוננת. לשניהם יש מדי פעם מחויבויות שאינן סובלות דיחוי והזמן שהם מבלים יחד יקר יותר דווקא משום שלעולם אינו ודאי. והיו שלוש מילים שרצה לומר לה וגילה שאינו יכול לבטאן בטלפון. גם הן יצטרכו לחכות.

הוא פתח מעט את הדלת ותחב את ראשו לחדרה של עוזרתו האישית. "סוזי, תשיגי לי בבקשה את המפקחת מיסקין ואת סמל בנטון-סמית. כמו כן אזדקק למכונית שתיקח אותנו למנחת המסוקים בָּטֶרסי, נאסוף קודם את בנטון-סמית ואחר-כך את המפקחת מיסקין. ערכת הרצח שלה נמצאת במשרדה. תדאגי שישימו אותה במכונית, בבקשה."

הקריאה הזאת לא יכלה לבוא בזמן פחות מתאים. בחודש האחרון עבד 16 שעות ביממה ואף-על-פי שהיה יכול להסתדר עם העייפות, הוא התחיל לחוש אפיסת כוחות מצטברת ונכסף בכל מאודו למעט מנוחה, לשקט ולבילוי יומיים מאושרים בחברתה של אמה. דלגליש אמר לעצמו שרק הוא אשם בקלקול סוף השבוע שלו. הוא לא היה חייב ליטול על עצמו שום חקירה של חשד ברצח, גם אם הקורבן חשוב מבחינה פוליטית או חברתית והפשע מעורר עניין.

לא מעט קצינים בכירים היו מעדיפים שיתמקד ביוזמות שבהן הוא מעורב גם כך עד מעל לראשו, בקשיי השיטור בחברה רב-גזעית שבה הסמים, הטרור וארגוני הפשע הבינלאומיים הם האתגר העיקרי, בהצעה להקמת כוח בילוש חדש המסוגל לטפל בפשעים חמורים שאותם עדיף לחקור על בסיס כלל-ארצי. התוכניות ייתקלו בסיבוכים פוליטיים; כך קורה תמיד כשמדובר בשיטור ברמה גבוהה יותר. משטרת המטרופולין זקוקה לקצינים בכירים שירגישו בנוח בעולם הדו-פרצופי הזה. הוא הרגיש שנשקפת לו סכנה להפוך לעוד ביורוקרט, חבר ועדה, יועץ, מתאם - הכול חוץ מבלש. ואם זה יקרה, האם לא יחדל להיות משורר? האם לא מהקרקע העשירה של חקירת הרצח, מהמשיכה שבחשיפה ההדרגתית של האמת, מהמאמץ המשותף ומהסיכוי לסכנה, מעליבותם של חיים נואשים ורצוצים צומחת ועולה השירה שלו?

אבל עכשיו, כשקייט ובנטון-סמית בדרכם לכאן, יש דברים שצריך לעשות ומהר, פגישות שצריך לבטל בתבונה, ניירות שצריך לנעול במגירות, ענף יחסי ציבור שאותו צריך לעדכן. הוא החזיק תיק ארוז דרך קבע למקרי חירום פתאומיים מעין אלה, אבל התיק היה בדירתו שבקווינהייז ודלגליש שמח על ההכרח לעבור דרך שם. מעולם לא טלפן לאמה מהניו-סקוטלנד-יארד. היא תדע מה הוא עומד לומר ברגע שתשמע את קולו. היא תעשה סידורים משלה לסוף השבוע, אולי תדאג שיהיה רחוק ממחשבותיה כשם שיהיה רחוק מחברתה.

כעבור עשר דקות סגר אחריו את דלת משרדו ולראשונה בחייו הביט לאחור, כאילו הוא אדם הנפרד ממקום שהיה קשור אליו במשך שנים רבות ואולי לא ישוב עוד לראותו לעולם.

© כל הזכויות שמורות לאריה ניר הוצאה לאור

המגדלור - פ. ד. ג'יימס
The Lighthouse - PD James